לוחם החירות הראשון
משה רבנו הרים את נס המרד והוציאנו מעבדות לחירות, אבל תבע שנשתעבד למערכת אחרת, גדולה בהרבה. האם יש כיום מנהיגים מסוגו? סופר ורב בפאנל על דמות המנהיג והבשורה
| דן שביט |  | יובל שרלו | | | | |
מה שמוצא חן בעיניי אצל משה הוא דווקא הפגם שהיה בו - הגמגום, או כפי שהמקרא מנסח זאת: כבד פה וכבד לשון היה האיש, תכונה שמן הסתם הכבידה עליו לא פעם, אבל הייתה כאין וכאפס לעומת האש שבערה בקרבו: להוציא את בני עמו מעבדות לחירות. משני טעמים עיקריים כובש אותי גמגומו של משה: ראשית, בגלל המנהיגות האותנטית והטוטאלית ביותר המשתמעת כאן. הרי אדם שחסרה בו תכונה הנחוצה כל-כך למנהיג - להיות דובר ונואם מעולה - עלול להירתע מלהגשים את השליחות שנטל על עצמו; על אחת כמה וכמה כשהוא מתעתד להתייצב בפני המלך בכבודו ובעצמו. אבל מה למשה חסרון זה, לעומת הדחף הבלתי נלאה המניע אותו? גם כשהוא מסתכן בכך שדיבורו יכביד עליו, לא ירשים כראוי ואולי אף יגחיך אותו, הוא מצדו מגחך ובז למוסכמות וסממנים הנוגעים לצורה ומתמסר כולו לתוכן. מבחינתו, הוא נשלח למשימה הקדושה על-ידי מי שנשלח (הקול שעלה מן הסנה הבוער? קולו הפנימי שלו?), ודבר לא יעמוד בדרכו, לבטח לא עניין שולי וחיצוני כל-כך, מנקודת מבטו שלו.
שנית, הגמגום הזה מציג את האיש באור אנושי מאוד. אדרבא, במידה רבה אני מוצא במכשול הזה סוג של אמינות, של כנות, של להט פנימי כבוש, יותר מאשר ברטוריקה מצוחצחת של שליחי ציבור שדברם רהוט וזחוח מדי. אפשר אפילו שדווקא החספוס הלשוני הזה כבש את לבו של פרעה - יותר מאשר אילו התייצב לפניו אורטור מבריק ומדושן-עונג-עצמו. ואפילו משתמעת מן ה"מגבלה" הזאת מידה של ספקנות פנימית, נבונה וזהירה, המאפיינת מנהיגים גדולים בבואם לבחון את מעשיהם ואת דברם - אזי אני מצדיע ללוחם החירות הזה שבעתיים.
לאחר שכבר הוציא משה את בני ישראל ממצרים, שוב הוא נחשף כמנהיג ייחודי, אחד ויחיד, כאשר הוא שובר את לוחות הברית אל מול בני עמו ומבהיר להם כי חרף הרַכּוּת המסוימת הניבטת ממראהו, מדרך דיבורו, הרי
ברגע של אמת - פנימיותו עשויה מחומר קשה ובלתי מתפשר. עם חמדן ובוגדני, המשתחווה לעגל של זהב, אינו ראוי להשתבח ולהתהדר בעשרת דיברות בעלי תוקף מוסרי מחייב כל-כך, ובעצם גם לא במנהיג משיעור קומתו של משה. האכזבה המרה שהוא נוחל מידי בני עמו, והכרתו שהמציאות הסתגלנית טופחת תמיד על פני האידיאל הנשגב, הן שמציבות אותו אחר-כך על פסגת הר נבו עייף ומיואש. רוצה לומר, קומתם של מנהיגים כמוהו מעפילה אל פסגות השמורות ליחידי סגולה בלבד. זו גדולתם וזו הטרגדיה שלהם. הם מסתלקים מן העולם כשמעליהם פרושה הילה גבוהה ועמוקה כאחד, אבל דווקא מידותיהם מכשילות אותם כמנהיגים בשר ודם.
מאליה מתבקשת שאלה, האם יש מנהיג מודרני שאפשר להשוותו למשה, ואם משהו מיחסיו עם בני עמו דומה למתרחש בימינו אנו? התשובה מורכבת. נטייה ספונטנית וסובייקטיבית מאוד דוחקת בך להצביע על שורה של מנהיגים, כאן ועכשיו, שנראים כ"לא ראויים" לנו; אבל בקביעה הזאת מקופלת הנחה יהירה למדי - כאילו אנחנו, העם, משתבחים במידות נעלות, והבעיה מצויה אצל המנהיגים בלבד. התבוננות מאוזנת יותר תאשש את הקביעה שלמטבע שני צדדים: רבים מבין הציבורים המקוננים על חולשות מנהיגיהם מביישים את עצמם לא פחות. מעניין לדעת מה היה אומר משה רבנו עלינו, העם היושב כיום בציון, אילו התבקש להנהיג אותנו ברוחן של עשרת הדיברות ההם. ואולי ההבדל בינו לבין רבים ממנהיגי ההווה הוא שמשה, כשראה עם מי יש לו עסק, היה הגון ומוסרי מכדי להיאחז בשררה בכל מחיר - ופנה לה עורף. היום, כידוע, יצר השררה חזק מכל קוד מוסרי, או אם תרצו - מתוקפו של כל דיבר ודיבר מבין העשרה.
דן שביט, סופר ופובליציסט
יציאה מעבדות לחירות, לימד אותנו המנהיג הראשון, אין משמעותה יציאה ממצב בו תמה תקופתה של שפת החובות. חירות אינה הפקרות, ובן-חורין אינו זה העושה ככל העולה על רוחו. אין לטשטש את ההבחנה שבין חופש לחירות. חירות היא מושג תובעני מאוד, הדורש מהאדם לנצל את יציאתו מעבדות לגחמותיו של מלך רשע ומשעבד כדי להכניס את עצמו לשעבוד לאלוהות. אותה אלוהות מבטאת את הטוב המוחלט ואת החובות המוסריות המוטלות על האדם.
התורה רצופה חובות הנובעות מזיכרון יציאת מצרים, המסודרות בשלושה מעגלים: מעגל ראשון של מצוות הזיכרון, כמו החגים והמועדים; מעגל שני של מצוות הנובעות מסיפור יציאת מצרים, כמו תפילין ומצוות בכור; ומעגל שלישי של מצוות חברתיות ומוסריות התובעות צדק חברתי - מי שהיה עבד יודע את אשר בליבו של עבד, ועל כן הוא חייב להתייחס אליו כראוי ("וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים"), להעניק לו יום חופשי בשבת ומענק שחרור בשעה שהוא משתחרר.
הביטוי "יציאה מעבדות לחירות" בהיבט האמוני כולל איפוא בתוכו שני עניינים, ואינו מאפשר לנתק את האחד מהשני: מחד גיסא, מוסר מעל כתפיו של האדם עולו של השעבוד, והוא בן-חורין לבחור. מאידך גיסא, מוצבת בפניו ההכרה היסודית שאף על בן-החורין מוטלות חובות, ושהחירות היא חוויה שאינה מאפשרת לו לאדם לשקוע בעולמו האגוצנטרי ובוודאי שלא בזה האגואיסטי, כי אם משעבדת אותו מחדש, אך הפעם למערכת ערכים רוחניים, מוסריים, ערכיים, אמוניים וציבוריים.
בשורת החירות הזו טמונה כבר במעשיו הראשונים של משה רבנו, וייתכן כי בשל כך נבחר להיות מנהיג ישראל. בשעה שיצא לפגוש את אחיו העבדים בפעם הראשונה לא הסתגר, ופעל מיוזמתו הן כדי להציל אח המוכה מיד מצרי נוגש, והן כדי להנחיל את הערך היסודי של "למה תכה רעך" כמנהג המחייב בין בני אדם. במעמד הסנה הוטלה עליו שליחות שהרחיבה את מערכת ערכי החירות: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה".
משה רבנו איפוא אינו רק מנהיג לאומי, המשחרר את בני האדם לעשות את אשר עם ליבם. הוא מנהיג המעניק את בשורת החירות לעולם כולו, על שני פניה: הפן המסיר שעבודים אנושיים וכבלים בהם אסורים בני האדם, והפן המחייב שעבוד לשיח חובות מוסריות ערכיות ודתיות. הסביבה התרבותית שלנו שוגה בשעה שהיא מדברת בשיח זכויות בלבד, ותולה עצמה בדברי החירות "שלח את עמי". שיח זכויות אמיתי אינו קיים ללא שיח חובות; חופש מנוגש אינו קיים ללא חירות תובעת; ויציאה ממצרים אינה קיימת בלי העמדת יעד להגשמה. את כל אלה הנהיג משה רבנו בהוציאו אותנו ממצרים.
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר פתח-תקוה
לפנייה לכתב/ת 
