הצודקים המיטו נהרות של דם

נניח שאתם צודקים, שישנה דרך לפתרון הסכסוך, שהערבים יסכימו להקים מדינה בגבולות 1967 וירושלים תהיה בירת שתי מדינות, יהודית ופלסטינית, ואנחנו נקבל חלק מן הפליטים, נשלם פיצויים לאחרים - ואז מה? האם אחרי שמונים שנות מלחמה, שהחלה ב-1920 כדי למנוע הקמת בית לאומי קטן ליהודים, האם אחרי הקמת המדינה והמאבק, וששת הימים והטרור, והתלאות במחסומים והרשע משני הצדדים - האם נוכל לחיות באמת זה לצד זה, עם עומק השנאה והכאב והמוות שיושב בינינו כבר קרוב למאה שנים?

האם היהודים יוכלו לשכוח שישראל קמה מן השואה, שאילו הסכימו הערבים - אפשר היה להציל שני מיליון יהודים, יהודים שהעולם לא רצה לקבלם ולכן נשרפו? האם הערבים יכולים לשכוח באמת את הערים הפורחות על שפת הים, את יפו, חיפה, עכו, את ג'מוסין, את אדמות אבו קישק שהיום הם רמת השרון? האם היהודים יכולים לוותר על המנון התקווה, שכולו יריקה בפרצופם של ערביי ישראל? האם ארץ ישראל באמת תוכל להתקיים לצד פלסטין ולהיפך? ואם היינו הולכים בדרך היחידה שיכולה להיות גם צודקת וגם חזקה, והיינו מקימים יחד עם הפלסטינים את מדינת כל אזרחיה, שזהו אולי הפתרון היחידי הצודק, אך שלא ניתן לקבלו - האם יכולים מוסלמים לקבל מיעוט לאומי יהודי גדול בתוככי שטחם, כמו נאמר הקופטים במצרים שעד היום נרדפים שם?

איזה פתרון יכול להיות, אם כבר הפכנו את הארץ הזאת למולדת עברית, יהודית - קיראו לה מה שתקראו? האם כל פצצות המימן שקראתי שיש לנו יוכלו למנוע ירי טילים על תל-אביב? איפה הגבול הטבעי בין האי-צדק של הערבים והאי-צדק שלנו? האם אפשר שבשטח בגודל בול יישבו בנחת שתי מדינות קטנטנות, שאת שמותיהן צריך לכתוב על הים? והאם אפשר באמת לחיות ככה, נאמר, עד שיחלפו מאה שנים? הימין אינו יכול באמת לגרש את הערבים, גם לא את השטחים, כמו שמציע ליברמן. ואילו השמאל אינו יכול באמת לפתור את הסכסוך בחלוקה גיאומטרית של שטח קטן ואנשים בו הרבה והיסטוריות בו זו מול זו וחיים אלה מול אלה ולשונות זו מול זו וזיכרונות שלא יימחו.

בחג השמיעו שירים שהיו חלק מהאתוס הציוני. שרתי את השירים לבדי מול הטלוויזיה, ואלה שירים שחבריי המתקדמים צוחקים מהם, לועגים לאתוס המנכס את הסבל שסבלו אחרים - ומרגיש שהוא קורבן. אני מאמין שתהיה הדעה המודרנית השמאלית הנאורה, שאין כבר אנטישמיות בעולם - נכונה, או שחייבת להיות מדינה אחת פתוחה ליהודים. איך מחברים שתי עוינויות כמו שלנו למהות אחת? ראש מפלגת הגמלאים, שמבין משהו בסכסוך, אומר שהטרור יימשך עוד מאה שנה. בשבילי, אני יודע שהוא מוכן לרדת לשמונים. אז מה? כל עוד נשיר את אתוס חניתה והם את שירי פלסטין, כל עוד נחיה את שתי המולדות, אין תקווה לשום פתרון בר-קיימא. בסופו של דבר, זה יהיה הם או אנחנו. איך? אינני יודע. האם זה יכול להיות? כנראה שלא.

האם מדינת ישראל תוכל להמשיך להתקיים, אם מיטב בניה ירצו צדק ומוסר ולא כוח? שהרי אם לא נהיה כוחניים ואכזריים -

 נאבד את המדינה. אבל אם לא נהיה צודקים - נאבד את הנשמה. מוסר וחוזק כמשוואה אחת נשמע כמו נשק טהור. אז מה עושים? ז'נבה? אפילו פתרון ועדת פיל לא התקבל על הדעת. שמישהו באמת יראה באיזו דרך אפשר לחבר צדק ערבי מול צדק עברי. איך יוכלו הערבים לוותר על מה שהיה שלהם מאות בשנים? ישנם 300 מיליון ערבים בצד שלהם. אצלנו הספקות והרצון להיות טובים מרעידים את הנאורים באנשים. מי שמאבד את תחושת הצדק שלו, שהיא תמיד עוינת לצדק ההפוך - מאבד הכול. במחסומים שלנו קשה ליהודים לשמור על צלם, אבל אין דבר יותר יפה מצדק; אין דבר פחות מוצדק מצדק.

כל הצודקים בכל הדורות המיטו נהרות של דם. היהודים יורים אלפי פגזי תותחים על עזה מול כמה טילי קסאם. ישראלים מתייחסים ברשעות בשטחים, אבל האם יש למישהו היכולת והכסף לפנות, נאמר, שמונים אלף יהודים מהגדה, שעשרות שנים סחטה את כל ההון שהיה לנו ותקועה כעצם בגרון כבר מתקופת אלון ופרס ורבין וכמובן שרון? האם תבונתו המועטת של שר הביטחון יכולה להשתנות ולא להרוג ילדים כדי שמחבלים יירו טילים? מה שלא נעשה ומה שהם לא יעשו, נמצא את עצמנו בגדרות ביטחון מכל הצדדים. הסכסוך היהודי-ערבי אינו בר פתרון. טובי המוחות יישברו מול הגדרות. שמו כאן יותר מדי דם והרג וגזל מכדי שניתן יהיה לחמישה מיליון יהודים להחזיק מעמד לשנים מול מאות מיליוני ערבים. אין דרך לשנות את טבע האדם הרע מנעוריו.