סיכום עונת ה-NBA: השואו מנצח. בינתיים
העונה הרגילה הסתיימה, ולפני הפלייאוף שמבטיח המון, כמה נקודות למחשבה: השעמום מהקבוצות הבכירות מוליד מאבק היסטרי על ה-MVP, קובי הדהים אבל עדיין לא כבש לבבות, הניקס האומללים ואגף הביזאר. וגם: האם שאראס בדרך החוצה מאינדיאנה?
| מתקרבים ל-MVP |  | מתקרב לגדולה | | מתקרב לעזיבה? | | מתקרבים לחוף מבטחים |
| ||||||
| מתקרבים לגראונד זירו | | מתקרבים לביזיון | | מתקרבים ל'אפקט הפחד' | | מתקרבים לשיא |
אי שם בחודש יוני, בתום סדרת הגמר, תוכתר אלופת ה-NBA וזה יקרה כנראה אחרי קרבות פלייאוף מתישים שיביאו אותה, יגעה וחבולה, עד לתואר הנכסף. התואר שניתן כפרס על המאמץ הקבוצתי. אליפות ה-NBA היא בהחלט תואר קבוצתי ובשלוש השנים האחרונות לפחות זכו בו הקבוצות המגובשות, ששיחקו את המשחק הקבוצתי ביותר בליגה – דטרויט פיסטונס וסן אנטוניו ספרס.
אז למה לעזאזל נראה שהדבר היחיד מעניין בליגה הזאת (לפחות על פי המדיה והאוהדים) הוא מיהו ה-MVP, מי השחקן הטוב ביותר – קובי בראיינט, לברון ג'יימס, דירק נוביצקי, אולי אפילו אלטון ברנד. אם נהיה ריאלים, אף אחד מהם לא יזכה השנה באליפות. מצד שני, מי רוצה להיות ריאלי. מרצ'נדייז מוכרים באמוציות, רגשות ותשוקות. נראה כי כאלו יש רק במאבק על תואר השחקן המצטיין.
רייטינג הוא שם המשחק, יותר מאשר המשחק עצמו. דטרויט וסן אנטוניו אולי הכי טובות, אבל השעמום והיעדר היריבות לא כובשים את הלבבות, מה שניכר באחוזי הצפייה בגמר אשתקד. הצגות הקליעה של קובי, סלי הניצחון של דוויין ווייד, או ההבטחה הגדולה שבלברון (ה-MVP שלנו) מסעירים את הדמיון, נוסכים חיים בחלומות של הילדים שצופים. הם רוצים להיות כמוהם כשיהיו גדולים ולובשים את הג'רזיס שלהם כבר היום. אף אחד לא באמת שואף להיות בן וואלאס או אפילו טים דאנקן ולשחק את המשחק הקבוצתי שלהם. את קונספט הקבוצה משאירים האוהדים לצפייה משותפת בהם על מסך הטלוויזיה.
יש סיכוי טוב שהוא לא יזכה בתואר ה-MVP, אבל על דבר אחד אין ויכוח: קובי בראיינט רשם השנה את התצוגה האישית הגדולה מאז ווילט צ'מברליין, ואת עונת הכדורסל הגדולה ביותר של שחקן בודד מאז מייקל ג'ורדן. אפשר להגיד, אפילו טובה יותר. גם בימים הגרועים של שיקגו, לא הוביל ג'ורדן לפלייאוף קבוצה עם סגל רדוד כל כך כמו זה של הלייקרס השנה. אבל משהו בו עדיין לא מאפשר את הכיבוש המוחלט של הלב.
לפני ההסתיגויות מהאופי, מה שמעצים את ההישג של קובי היא קודם כל העובדה שהליגה כיום הרבה יותר הגנתית. גם האזור בו שיחקו הלייקרס, שוב עם פיל ג'קסון (שמעולם לא החמיץ את הפלייאוף), היה הקשה והעמוק בין השניים. וכמו שהפרשנים האמריקנים אוהבים לנסח את זה, שימו במקומו שוטינג גארד בינוני, וקיבלתם את הקבוצה הגרועה ב-NBA.
ערב 81 הנקודות הבטיח את מקומו של בראיינט בפרק מכובד מאוד בספרי ההיסטוריה. אחרי שמכונת הדרמות מלוס אנג'לס סיפקה את סיפור ההתאוששות ממשפט האונס, בראיינט מקווה שהתסריט לא יספק עוד מהפכים דרמטיים. אז מה בכל זאת עוצר את האהדה הבלתי נשלטת? אולי זו התחושה שהכל רק סרט הוליוודי, ולא החיים האמיתיים. לג'ורדן סלחו רוב האוהדים על פרשיות מפוקפקות, קובי עדיין בסימן שאלה.
לא רק לאוהדים, את קונספט הקבוצה ה-NBA קשה גם לשחקנים להפנים, במיוחד אם הם באים מעבר לים. לדארקו מיליצ'יץ', מהמט אוקור ובוריס דיאו נדרשו שנתיים-שלוש כדי להפוך לשחקנים ראויים בליגה הטובה בעולם – ליגה ארוכה, אינטנסיבית וגם אם מתגמלת כספית, בדרך כלל כפויית טובה. לא רבים מצליחים לעמוד באתגר הזה ומתייאשים. לפעמים, הקבוצות, במיוחד איכותיות כמו דטרויט, מתייאשות עוד לפני, ושמחות להיפטר מההבטחות בהזדמנות הראשונה.
שאראס. כמה סבלנות יש לו? וכמה לאינדיאנה? (צילום: איי.פי)
שנתיים וחצי-שלוש זה הזמן שנדרש כנראה כדי להוכיח שעשית זאת ב-NBA ולכן צריכים להיות סבלניים גם באינדיאנה. בינתיים שרונאס יאסיקביצ'יוס לא ממש מספק את הסחורה – לא זאת שמצפים משחקן שמרוויח ארבעה מיליון דולר לעונה. הבעיה היא שבניגוד לשחקנים הנ"ל, שאראס כבר בן 30 וספק אם אפילו לארי בירד מאמין שהנחיתות הפיזית שלו תשתפר עם הגיל. אין בו הבטחה לעתיד, ואף אחד לא יחכה לו. בטח לא ריק קרלייל שבנה את הפייסרס על משחק הגנה נוקשה – המפתח להצלחה ב-NBA - בו שאראס לא משתלב.
עכשיו, כשסוגיית הקליעה מבחוץ נפתרה עם הצטרפות פרדראג סטויאקוביץ' (שגם הוא עשה את הקפיצה הגדולה בשנתו השלישית), מעניין יהיה לראות מה יקרה עם הליטאי. לא, הוא לא יחזור למכבי ת"א. יש לו הרי חוזה לעוד שנתיים. השאלה אם הוא ישלים אותם באינדיאנפוליס, או יישלח לחפש את מזלו בקבוצה פחות תובענית. הוא אולי לא יזכה שם בתואר, אבל לפחות ייהנה יותר.
ומה אם אזרחי ניו אורלינס שנשארו מאחור? הם צופים מערבה אל המיד-ווסט ובטח מתגעגעים. האמת היא שלא ממש. העיר הזאת קטנה מדי בשביל הסיינטס וההורנטס והאיש הפשוט ברחוב (שהפך לפתע לתעלה) מעדיף את קבוצת הפוטבול, גרועה ככל שתהייה. הסיינטס חזרו הביתה בתמיכת ה-NFL והשלטון המקומי. שין וההורנטס יישארו בינתיים באוקלהומה סיטי אולי לתמיד, למרות הזיקה שנשארה. קשה לוותר על ההזדמנות החדשה שניתנה להם.
והיכולת על המגרש, למרות נפילה בסיום העונה, ריגשה את האוהדים החדשים. לא מעט בגלל היכולת המעולה של כריס פול (16.1 נקודות, 7.8 אסיסטיים ו-5.1 ריבאונדים בממוצע למשחק) – רוקי העונה ויש שמפליגים ומכריזים "הרכז הרוקי הטוב מאז מג'יק" – שעשה זאת בגדול. פול הפך למנהיג של ההורנטס וסחב איתו את דייויד ווסט (אולי השחקן המשתפר של העונה) כמעט עד הפלייאוף. "גו ווסט!" אומרים בהורנטס, אבל לא בחזרה לגדות המיסיסיפי.
ההורנטס היא הקבוצה עם שווי השוק הנמוך ב-NBA, באחד משוקי התקשורת הקטנים בארצות הברית, ולמרות זאת, נראה שמצבה טוב יותר מהניו יורק ניקס – מהעשירות בקבוצות הליגה במטרופולין העצום. הניקרבוקרס (סוג של מכנסיים אופנתיים בשנות הארבעים והשם המלא של הניקס) שוב נשארו את המכנסיים למטה, במאזן מחפיר של 59-23. ומי שנמשך לזה בכל זאת, סובל כנראה מניקסרופיליה. זה באמת כבר פלירטוט עם גופה. גופה? זה יהיה מצב הצבירה של לארי בראון - החולה, הזקן והעייף - אם לא יפרוש הקיץ. כמו שהשחקנים שלו נראו השנה, אין לו סיבה להישאר.
סטפון מרבורי וקוונטין ריצ'רדסון שוב חוטפים בראש (צילום: איי.פי)
בראון רואה את פליפ סונדרס עושה פלאים עם הפיסטונס אותם נטש השנה כדי לנגוס ב"תפוח הגדול". הוא ניסה לבנות מחדש את תאומי המגדל העירוניים עם אדי קארי וצ'אנינג פריי – התוצאה היתה דומה לאלה המקוריים מה'וורלד טרייד סנטר". קארי אמנם שרד למרות החששות לפגם בלב, אבל הרוקי המצוין מאריזונה נפצע וגמר את העונה מוקדם מדי. זה עוד כלום לעומת תאומי המריבה, סטפון מארבורי וסטיב פרנסיס, שיכולים לגרום יותר נזק מתא רדום של אל-קעאידה. תוסיפו לזה את הסתבכותו של הנשיא אייזאה תומאס בפרשת הטרדה מינית ותבינו למה ספייק לי ממשיך להגיע, למרות הכל: לשאוב רעיונות לסרט חדש. כל אומן יודע - מצוקה היא מקור ליצירתיות.
כתוצאה משטית הדירוג, דאלאס וסן אנטוניו, הקבוצות הטובות במערב, צפויות להיפגש כבר בסיבוב השני. כדי להמנע מסדרה מול המאבריקס בפתיחת הפלייאוף, נזקקו ממפיס והל.א. קליפרס להעדיף הפסדים במשחקים האחרונים של העונה הסדירה, על מנת לפגוש את דנבר נאגטס הבינונית (מדורגת שלישית, כראש הבית הצפון מערבי), ועוד עם יתרון ביתיות. הרצון לגבש זהות לבתים האזוריים הוביל לחשד מסוכן לחוסר ספורטיביות.
המשחק בין הגריזליס והקליפרס בשבת האחרונה הוגדר כ"מוזר" על ידי אחד השחקנים (ממפיס היתה פחות גרועה וניצחה. או שהפסידה?), ומעקב הליגה אחרי הקבוצות, מודיעין אזרחי סטייל, לא הוסיף כבוד לאף אחד. לאור הביקורות הרבות, עשויה הנהלת ה-NBA להישבר ולשנות את השיטה, גם משיקולי רייטינג – כשגמר המערב כרגע נראה משני לעומת חצי הגמר הצפוי. אם תבצבץ פה שוב העקשנות, גם האוהדים יצביעו ברגליים.
השנה היה זה ערב 81 הנקודות שלא יישכח, בשנה שעברה זכתה הליגה לאקסטרה חשיפה מאותה תגרה המונית ביציעי האולם בדטרויט, בין הפיסטונס, הפייסרס והקהל. אף אחד לא יגיד זאת, אבל השערוריות הגדולות, כדוגמת אותה קטטה, דווקא מוסיפות לפופולריות של הליגה ומספקות מתח ויריבות שקשה למצוא על הפרקט. הפעם, אגף הביזאר נראה די חיוור.
אנטוניו דייויס. אל תתעסקו עם אשתו (צילום: איי.פי)
באירוע המוזר ביותר, שהוסיף קצת פלפל לתבשיל המר של הניקס, עלה הסנטר הוותיק אנטוניו דייויס ליציע בשיקגו, כדי להתערב בסכסוך בין אשתו ואחד האוהדים. הפעם התקרית הסתיימה בשלום, למרות שאת הנהלת הליגה זה לא הרשים - השחקן הושעה ואיבד כ-700 אלף דולר. גיבור התגרה מדטרויט, רון ארטסט, שוב סיבך את עצמו, הפעם בגלל הפה הגדול ששלח אותו לבית חדש (ומוצלח בינתיים) בסקרמנטו.
בנוסף, הסנטר המעופף של ניו אורלינס, כריס אנדרסן, עלה ל'היי' קצת מוגזם, שעלה לו בהשעייה לשנתיים מהליגה, הראשונה מאז 1999 עקב שימוש בסמים "קשים". שני רוקי'ס, אנדרו בלאטש מהוויזארדס (לפני פתיחת העונה) וג'וליוס הודג' מהנאגטס (לפני כמה שבועות) נורו ונפצעו מחוץ למגרש, אך התאוששו. מה בתפריט לשנה הבאה?
ולמרות הטרוניות, קשה להאמין שנתאכזב מהחודשיים הקרובים. עם מאץ'-אפים מבטיחים במיוחד בסיבוב השני, כולל אולי הקרב על המערב בין סן אנטוניו ודאלאס, אנחנו צועדים לקראת מה שיש המכנים 'הפלייאוף הכי טוב אי פעם'. קצת מוגזם אולי, אבל צ'ארלס בארקלי לא מערער. "זה המצב הכי פתוח שראיתי את הפלייאוף מאודי", אמר שחקן העבר הגדול, היום פרשן ברשת TNT. "אם דנבר או הקליפרס יעלו לגמר המערב - ממש לא אהיה מופתע".
כל אוהד כדורסל יכול למצוא את מבוקשו. קבוצתיות? הפיסטונס והספרס, כמובן. יכולת אישית? קובי, לברון, ווייד. אוהבים כדורסל מהיר? יש את פיניקס ודאלאס. פוינט גארדים מבריקים? סטיב נאש וג'ייסון קיד בחבילה. הגנה פנומנלית? הביטו בברוס בוואן או בבן וואלאס. סיפור סינדרלה? הקליפרס מסוגלים להכל. מה שנשאר זה רק להישאר ערים עד הבוקר.
כל מה שאתם צריכים לדעת על סדרות הסיבוב הראשון, במרחק הקלקה:
לפנייה לכתב/ת 
