לעשות או לחדול

צילום: דלית שחם

האמנית הצרפתייה סופי קאל העלתה לא פעם את השאלה היכן עוברת האמנות את קו הגבול בין הפרטי לציבורי ובין המציאות לעולם הפנטזיה של היוצר. מתנגדיה טענו כי קאל, שהשתמשה באירועים ביוגרפים יומיומיים, בחפצים ובאנשים אמיתיים, הגדירה בטעות אובססיות פרטיות כאמנות.

השאלה מה היא אמנות חוזרת וצפה, כך נדמה, בכל פעם שמעשה האמנות מעורר הסתייגות או מחלוקת. התייחסות מזלזלת והסתייגות היו מנת חלקם של אמנים רבים כמותה, המשתייכים לפלג האמנות המושגית. קאל, כמו רבים לפניה ואחריה בהם מרסל דושאן, רוברט ברי, הנרי פלינט, איב קליין, סול לוויט, דן גראהם ויוקו אונו, האמינה כי האידיאה עומדת מעל התוצר הסופי.

הסתייגות מכופלת מעוררות יצירותיו של האמן דב אור-נר, שלצד השתייכותו לזרם הקונספטואלי, עוסק מזה שנים בדמותו של אדולף היטלר ובכך מבודד את היצירה מהתייחסות אמנותית קונקרטית גרידא. בתוך הסטודיו של אור-נר שבקיבוץ חצור, צפה ועולה מחשבה על בדידותה של האמנות המושגית בעולם שמתרגם אמנות להגדרות סובייקטיביות של יופי ואסתטיקה, טוב ורע. את היצירות שלו, הוא יודע, ספק אם יתלו על קירות בתיהם של אספנים אניני טעם, וגם מוזיאונים וגלריות יחשבו פעמיים לפני שיציגו אותן. "מעולם לא חשבתי על כך שהיצירות שלי ייתלו על קיר או יירכשו על-ידי מוזיאונים", הוא אומר, "כך או כך היצירה תתקיים. היא נובעת ממני, קיימת בי ולא הייתי יכול בלעדיה. אני לא יודע מה יקרה אם יגיע הרגע שבו לא אוכל לעסוק ביצירה. זה סימן שאלה גדול".

אמנות או חוסר טעם?

קצת יותר מחודש חלף מאז עורר עליו אור-נר סערה בשל סדרת עבודות שיצר ביחד עם האמנית ז'וזיאן ואנונו ובמרכזה ציורים שצייר היטלר. הסדרה, שהוצגה בגלריית "פירמידה" בחיפה במסגרת תערוכה קבוצתית שעסקה בנושא: אי הסכמה באמנות, זכתה לגינוי נרחב ומשמעויותיה אף נידונו בכנסת ישראל. "זו בוודאי לא אמנות, זה חוסר טעם מדרגה עליונה", פסק ראש עיריית חיפה יונה יהב, "אסור להציג את התמונות האלה בשום גלריה". גם העיתונאי נח קליגר התבטא בחריפות נגד המעשה וכתב: "אין גבול לא לטיפשות, לא לעזות המצח ולא לזלזול הנפשע ברגשות העם היהודי בכללו ושל אלה ששרדו את הגיהנום עלי אדמות בפרט". לקריאות אלה הצטרפו גם אחרים, בהם יו"ר ההנהלה הציבורית של מרכז יד ושם, שבח וייס וח"כ רומן ברונפמן, אשר מחו על המשגתו של היטלר כאמן.

הדיסוננס הצורם שבין הנשגב - קרי האמנות, לבין המפלצתי, הוא הבסיס להתנגדות הרבה שעוררה הסדרה. "השתקת המימד האמנותי באישיותו של היטלר בארץ, נבעה מן התפיסה שמזהה אמנות עם הומאניות", אמרה בהקשר זה ד"ר דנה אריאלי-הורוביץ, ראש היחידה להיסטוריה ולתיאוריה בבצלאל, "אבל ללא המימד הזה, קשה מאוד להבין את התופעה מכיוון שהיטלר צמח על רקע עולם האמנות וחשב בדימויים". בראיון שנתנה ל"ידיעות אחרונות" הוסיפה אריאלי-הורוביץ: "ספק אם הישראלים שטרם למדו איך להתמודד עם המוזיקה של ואגנר, יצליחו להתמודד עם ציוריו של היטלר".

התמודדות, כך נראה, היא שם הקוד ומפתח ליצירתו של אור-נר. בשנות התשעים, ארבעה עשורים לאחר ששרד את התופת והשאיר אחריו בגיהנום של אושוויץ את אמו ואביו, החל אור-נר לעסוק באובססיביות בהיטלר, האיש והדימוי. "לא הצלחתי להתנגד לו בעבר ואני לא מצליח להפטר ממנו גם בהווה, אני חי איתו והדרך היחידה לעשות את זה היא להפוך אותו לידיד. זו הדרך שלי להתמודד", אמר לי אור-נר בראיון טלפוני קצר שנערך סביב פתיחת התערוכה בחיפה. באותה השיחה סיפר כי מזה זמן הוא עובד על תערוכה נוספת שתקרא: "ידידי היטלר", ובה תוצג דמותו של הפיהרר במצבים מגוחכים בהם תנוחות מיניות על גבול הפורנוגרפיה. "אני בספק אם מישהו יציג את התערוכה הזו", הוסיף.

המציאות גברה על הספק ובסוף השבוע הקרוב תפתח התערוכה בגלריה 24 ברחוב גורדון בתל-אביב. "זו בהחלט היתה הפתעה, לא עלה על דעתי שזה יוצג", הוא אומר בחיוך של רווחה. אור-נר יודע שכותרת התערוכה עלולה להוליד התנגדות, אבל גם זה אינו מרפה את ידיו. "יש בזה משהו לכאורה מתגרה, אבל הכוונה כמובן הפוכה לאיך שזה נשמע", הוא אומר ומסביר, "היטלר לא הפך לידיד שלי, הוא לא יכול להפוך לכזה, אבל בכך שאני מציג את זה באופן שכזה, אני מאפשר לעצמי להמשיך לחיות איתו. אני לא יכול לזרוק אותו, אני לא יכול להוציא אותו ממני. הוא פה. איכשהו צריך למצוא דרך לקיים קוהביטציה, אז אני מצייר".

לא יכול לברוח

דב אור-נר נולד בשנת 1927 בכפר קטן לא הרחק מפריז. "לא היה לי כל קשר ליהדות. ההורים שלי לא ציינו שום חג, אפילו

לא את יום כיפור", הוא מספר. עד לתחילת מלחמת העולם הוא מתאר ילדות רגילה לגמרי: "לא ידעתי מה זו אנטישמיות, הרגשתי צרפתי לכל דבר למעט העובדה שההורים שלי דיברו ביניהם אידיש כשרצו שלא נבין. התכוונתי להמשיך לחיות בצרפת ולהתפתח לכיוונים של אמנות או מדע".

עם תחילת המלחמה החלה תקופה של אי יציבות ופחד. יהודי צרפת הכבושה ובהם משפחתו נדרשו על-פי חוקי הגזע לענוד על בגדיהם את הטלאי הצהוב. "סירבתי ללבוש אותו, התנגדתי לו, אבל זה היה החוק". שכנים הלשינו לשלטונות על מוצאה היהודי של בני המשפחה והביאו למאסרם ב-1942. "עצרו אותי, את אחי ואת הורי ולקחו אותנו לבית הסוהר. אני ואחי שוחררנו בשלב מאוחר יותר, אבל את הורי לא ראיתי עוד", הוא מספר, "בסוף המלחמה נודע לי שהם נספו באושוויץ". הוא עשה את מה שצריך בכדי לשרוד את המלחמה והגן על עצמו. "הייתי די אלים וקשור בחבורות רחוב", הוא מספר, "אמרתי בעבר שאם לא הייתי יוצר, אולי הייתי מתעסק ברצח או בשוד".

את האלימות האצורה הוא תעל לספורט וכחבר בשורותיה של אגודת "מכבי" בצרפת, התמחה באתלטיקה. ב-1949 נשלח לישראל להשתלמות, התאהב בה ויצא לעשות למענה נפשות כשליח הסוכנות היהודית בצרפת. ב-1952 עלה לישראל והתיישב בקיבוץ חצור, שם התחתן וגידל את ילדיו.

"אדם לא יכול לברוח מעצמו, אתה תמיד חוזר להתחלה שלך", הוא מנסה לענות על שאלה שלא נשאלת, אבל עומדת תלויה באוויר, "הפעם הראשונה ששמעתי על היטלר היתה בשנת 1939. הרדיו היה פתוח והוא נאם בגרמנית. לא ידעתי מי זה, לא הבנתי את השפה, אבל הוא הפחיד אותי. הרושם שהקול שלו הותיר עלי היה עמוק ביותר. שם הכל התחיל ומאז אני מנסה להשתחרר ממנו ללא הצלחה. לא רציתי לצייר אותו בהתחלה כי לא רציתי להיזכר, אבל לא הצלחתי להתרחק. הוא נכנס לתוכי ובסופו של דבר הגעתי למסקנה שאני צריך לנסות ולהתקרב אליו ולבדוק אותו כבן אדם. אז התחלתי לצייר אותו כדמות מגוחכת באופן שאף אחד לא צייר אותו קודם. הרגשתי שהוא שואב אותי, שאני מתקרב אליו והיה לי ברור שעם כל מה שהוא עשה, וזה הכי גרוע, הוא בכל זאת היה בנאדם".

- הנקודה שהכי קשה לאנשים היא בדיוק זו, כלומר תפישת הרוע המוחלט כאנושי.

"אני יודע שאנשים מוחים נגד מה שאני עושה, אבל אני מוכן לשלם כל מחיר בשביל להמשיך ולעשות. כשיגיע הזמן ואני אוציא ממני את כל הדברים האלה שצריכים לצאת אולי אז אני אעבור לדברים אחרים. השאלה על אמנות והומאניות היא שאלה מסובכת, עמוקה, פילוסופית. כשאני יוצר, השאלות האלה לא מעסיקות אותי. אני יוצר מתוך דחף וזה לא משנה מה יגידו או יחשבו, אני יוצר באופן תמידי עד כדי כך שלפעמים התחושה היא שאני מכונה שמייצרת אמנות. אני יוצר מחוסר ברירה, זה או זה, או שאני אתאבד. אמנות היא חלק אינטגרלי מהחיים שלי ואני לרגע אחד לא עוצר. אני חושב שאנחנו לא מספיק טולרנטיים בקשר להשקפות עולם אחרות משלנו, אנחנו מאמינים שאנחנו מחזיקים באמת ושאין אמת אחרת משלנו. אני משתדל להבין את האחר".

- הציורים שלך מושפעים מקומיקס והתכנים הם על גבול הפורנוגרפיה. אתה משתמש בציור בשביל להפוך את היטלר למגוחך?

"זה נכון שאני מאוד מושפע מקומיקס וזה בא לידי ביטוי בכל העבודות שלי. כשהייתי ילד הוצאתי עיתון שהפצתי בבית הספר וכבר אז הוא היה מלווה בציורי קומיקס. אני מצייר את היטלר בצורה מאוד אקספרסיוניסטית, וזה נכון שאני מראה אותו במצבים מגוחכים, אבל יחד עם זה מדובר במצבים אנושיים, תנוחות שגם אנשים רגילים מבצעים".

- כשאתה מצייר אותו בתנוחות מיניות הוא תמיד עם ומול עצמו.

"כן, הוא השחקן היחיד. לא חשבתי שנכון להוסיף דמויות מלבדו. הוא שחקן חשוב מספיק בכדי לספק את כל המצבים הללו והוא לא נזקק למישהו נוסף".

- יש ניצולים שמסתובבים ביננו שהציורים האלה פוגעים בהם.

"אני לא חושב שהאמנות פועלת באופן כזה. היא קיימת בי ואני לא יכול לשנות את זה כי זה לא תלוי ברצון שלי, אני חייב לעשות ואני עושה. זה כוח בלתי מוסבר שדוחף אותי, אני לא יודע מנין הוא בא. אם הייתי מאמין באלוהים, אולי זה היה עוזר, אבל אני לא מאמין".

- רבים מאמינים שאסור לגעת בשואה, שכל ניסיון לתצוגה אחרת מהמקובל או להתעסקות בנושא מזווית שונה היא מבזה ופוגענית.

"אני לא מקבל את זה. מכיוון שגם אני עברתי את השואה, אני חושב שיש לי הזכות המוסרית לדבר באופן אולי קצת שונה מאחרים. כבוגר שואה מותר לי לומר מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה. אני יודע שהרוב לא חושב כמוני, אבל זו דרכי וכך אני רוצה להראות את הדברים".

- איך המשפחה מגיבה לכל זה?

"אף פעם לא היה פשוט איתי, תמיד היה מאוד מסובך ולא רק בגלל העיסוק שלי בהיטלר. כל מה שאני, היה תמיד קשור באמנות ולא הצלחתי להסביר מה זה בדיוק אומר, לא לסביבה ולא למשפחה. יש לי משפחה די פתוחה, וגם אם הם לא מבינים בדיוק מה שאני עושה - הם מקבלים אותי כמו שאני. היו אנשים שחשבו שאני אדם חולה, לא נורמאלי ומעורער, אבל אני מובל על-ידי חשיבה אמנותית, וגם אם אחרים לא רואים את הרצף, בשבילי הוא קיים. קשה להתמודד עם חוסר ההבנה, קשה לא פחות לשמוע אנשים שמתייחסים לדברים שאתה עושה כאל לא אמנות, אבל זה צפוי. היתה תקופה שניסיתי להסביר מה אני עושה, בסופה ראיתי שאי אפשר".