מסע יהודים וערבים לפולין: הכאב כמכנה משותף

"על אדמת המשרפות באושוויץ עמדה אישה מוסלמית ובכתה על כתף חברתה היהודיה. ההבנה כי במקום זה הגיעה האנושות לשפל המדרגה, הייתה משותפת לכולם". (לורה רמאדן, סטודנטית ערבייה-נוצריה, אחרי המסע אל מחנות ההשמדה בפולין)

המסע למחנות בפולין הוא חוויה קשה לכל אדם - בין אם מדובר בתלמידי תיכון, אנשים מבוגרים יותר וכמובן ניצולים שחוזרים אל המקום הנורא כדי להתמודד עם הכאב. לפני שבועיים יצאה אל המסע הזה משלחת מיוחדת, ששיקפה צדדים רבים בחברה הישראלית וכללה סטודנטים יהודים לצד סטודנטים מוסלמים ונוצרים. המטרה, לדברי מארגני המשלחת, הייתה ליצור דיאלוג תרבותי וחברתי בין הקבוצות, דווקא על רקע הנושא הטעון כל כך של השואה.

דיאלוג אמיתי. המשלחת (צילום: לורא רמאדן)

שלושים סטודנטים (15 ערבים ו-15 יהודים) מהמכללה האקדמית עמק יזרעאל לקחו חלק במסע, שנערך במסגרת הקורס "שואה וקיום – היבטים הומאניים ורב תרבותיים של השואה". הקורס, כמו המסע עצמו, חריג בתכניו: בסמסטר הראשון לומדים הסטודנטים על השואה ולאחר החזרה ממחנות ההשמדה לומדים על הנכּבה, שמסמלת עבור ערביי ישראל את החרבת היישובים הפלסטיניים וגירוש תושביהם ב-1948, בעת מלחמת העצמאות.

"ההיכרות עם כאבו של העם היהודי בשואה יצרה אמפתיה"

רכזת הקורס, ד"ר חווה שכטר, מסבירה מה המחשבה שעמדה בבסיס קיומו של הקורס: "רצינו ליצור דיאלוג אמיתי ומעמיק בין יהודים לערבים, תוך הבלטת הפן האנושי שבשואה, יצירת אמון בין תרבותי והבנת המקורות לשסעים בחברתנו. השאיפה שלנו הייתה להביא סטודנטים יהודים וערבים כאחד למצב בו ניתן להקשיב בכנות זה לזה ולהכיר את הסיפור של כל צד.

"ההיכרות עם ההיסטוריה של העם היהודי וכאבו בשואה, יצרה אמפתיה בקרב הקבוצה הערבית ובעקבות כך נוצר דו-שיח אמיתי על מהות קיומנו כבני אדם. בסופו של הסמסטר, כשיאו של תהליך, יצאה הקבוצה לארבעה ימים למחנות ההשמדה בפולין".

ד"ר שכטר מעידה כי התמונות שנחרטו בזכרונה מהמסע לפולין, העידו יותר מכל כי הקורס עשה את שלו: "היו בנות מוסלמיות שעמדו חבוקות עם סטודנטיות יהודיות ובכו יחד. הן אמרו שקשה להן בהיבט האנושי. אנשים מבינים שזה המקום הכי שפל של האנושות. העניין של יהודים מול ערבים נמחק ומה שנשאר זה הפן האנושי".

הסטודנטים עצמם מספרים כי לאחר המסע - ובעקבות הקשרים שנוצרו בקבוצה - התחדד הרצון לשוחח האחד עם השני ולהכיר את נקודת המבט הפלסטינית ואת מעגלי הכאב של הצד השני, בהם הקמת מדינת ישראל והנכבּה.

"חיבקנו אחד את השני כדי להראות שאנחנו מבינים את הכאב"

"השואה היתה מוות שיטתי וגם הנכבּה, אבל אסור להשוות בין סוגי כאב", מדגישה לורה רמאדן, סטודנטית ערבייה-נוצרייה שחזרה עם המשלחת מפולין. "באופן טבעי אני יותר מזדהה עם הכאב שלי, כי זה משהו שקרה לי ולעם שלי. אבל עצם זה שנתתי מעצמי כדי להבין כאב אחר, נותן לי הרבה דברים. בכיתי המון במחנות ההשמדה. גם אני בן אדם וכשאני רואה ילד קטן שהיה בשואה, אני זוכרת שגם הוא בן אדם".

חנאן אטרש, סטודנטית מוסלמית חברת המשלחת, מספרת על לחץ חברתי והתנגדות רבה מצד סביבתה הקרובה, נוכח הידיעה כי היא מתכוונת לצאת לפולין. "הרבה אנשים הרימו גבות וחלק גדול התנגד שאסע לשם ואמרו, בצדק, שלפני שנוסעים לשם שיילכו (היהודים - מ.ז) לראות מה הם עושים בשטחים. הם הורגים ילדים, נשים, בחורים, אז למה ללכת לשם ולא למקום קרוב. אמרתי שאני מסתכלת על זה מבחינה אנושית. הסברתי להם מי שנהרג בשואה היו פשוט אנשים, שבבת אחת איבדו הכל. הם היו בני אדם עם חלומות".

אטרש מספרת כי לקורס הגיעה מתוך סקרנות ללמוד על אחד האירועים המשמעותיים ביותר של המאה הקודמת. הביקור בפולין, לדבריה, רק חידד את מה שלמדה: "במחנות היה ממש נורא. אני נשואה ואם לשלושה ילדים ותודה לאל שהם לא כאן. השלכתי על עצמי את הסיטואציה ואני מפחדת שיקרה להם משהו. מראה הילדים הבוכים, התינוקת שיושבת עם אחיה ולא יכולה לעשות שום דבר...עד עכשיו לא התנתקתי משם".

"היה מי ששם מחסום לנושא הנכבּה, יש המון דברים שלא סגרנו"

קרן שמואלי, סטודנטית יהודייה, מודה כי נרשמה לקורס מסיבות טכניות לחלוטין, אולם מהר מאד הבינה את הערך המוסף שבו. "נכנסתי לקורס כי שמעתי שמקבלים ארבע נקודות (סמסטריאליות) בלי מבחן ופתאום, אחרי מספר שיעורים, אתה מבין שבעצם אתה לא יודע כמעט דבר, בדיוק כמו הסטודנט המוסלמי שמולך. הבטנו על השואה מאותו צוהר, בלי הבדל דת.

"השאלות שנידונו בקורס הן יותר הומניות ופחות נוגעות להיסטוריה וכך נוצר רצון לנסות ולהשוות בין השטחים לבין מה שקרה בשואה, למרות שאתה לא יכול להשוות את השואה לכלום, גם לא לנכבּה. כשבכינו יחד במחנות ההשמדה נפתח חיבור ורצון להכיר את עולמו וכאבו של האחר. כשדיברנו על הנכבּה בכינו יחד עם הערבים, זה כמו תרפיה קבוצתית. הנגיעה בהיסטוריה הכואבת בין שני העמים מחברת".

אבל למרות הכבוד ההדדי והנכונות להיפתח כלפי הצד השני, מעידה אטרש כי לא כל הסטודנטים היהודים באמת הפנימו את כאבם של הערבים על ארועי 1948: "יש חלק גדול מהסטודנטים היהודים שבכלל לא שמעו על המילה נכבּה. אנחנו

 יודעים מה קרה ליהודים בשואה, אז למה הצד השני לא מכיר בכאב שלנו?

"יש כאלה ששמו מחסום לנושא הנכבּה כי הם שואלים 'איזו הצדקה יש למחבל לפוצץ עצמו באוטובוס?'. ענינו להם שאדמתו נגנבה ובני משפחתו נהרגו - היו ויכוחים שחבל על הזמן. הרגשתי שהם שמו מחסום כי הם למדו משהו אחר לגמרי ממה שאנחנו מספרים עכשיו. יש המון דברים חדשים שלמדנו על השואה, אבל גם המון דברים שלא סגרנו".