כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

"הדנים ראו בנו שכנים וחברים, לא יהודים"

רבבות הצילו יהודים בודדים בשואה, אך בדנמרק הפכה ההצלה למבצע לאומי כמעט: בתוך שבועיים הוברחו כ-7,000 אזרחים לשבדיה הנייטראלית. כשהנאצים באו לקחת את היהודים - הם מצאו בתים ריקים. מציל אחד וניצול אחד מגוללים את הסיפור

רונן בודוניפורסם: 25.04.06 , 11:13

"אני זוכר שעמדתי שם על החוף לילה אחד - קר מאוד באוקטובר בדנמרק - וראיתי ילד קטן, תינוק ממש, שסיממו אותו כדי שלא יבכה. החציה של המיצרים לשבדיה הייתה מסוכנת כי הים היה גבוה וסוער. אני זוכר איך חשבתי אז על הטירוף של הנאצים, שהם גורמים לילד הקטן הזה כל כך הרבה סבל. היה לי ברור שחייבים להילחם בשיטה הזו שלהם".

כ-21 אלף חסידי אומות עולם רשומים בארכיוני "יד ושם", כל אחד מהם, קרן אור של מוסר ומצפון באפלה שירדה על אירופה בשנות המלחמה. בין רבבות המצילים ישנו אחד שאינו יחיד - אלא עם שלם. העם הדני כולו הוכר על ידי "יד ושם" כחסיד אומות עולם כהוקרה על מבצע ההצלה של יהודי דנמרק בסתיו 1943. כמרים, מורים, רופאים, פקידים, דייגים ונהגים פעלו כולם כאיש אחד, ללא תיכנון מוקדם או תיאום, כדי להציל את בני ארצם. לפני המלחמה מנתה הקהילה היהודית הדנית כ-7,500 נפש. במבצע ההברחה המאולתר והנועז ניצלו חיי 95 אחוז מהם.

בשיחה עם ynet מקופנהאגן נזכר השבוע פיטר אילסה, אז סטודנט בן 23, בימיו במחתרת הדנית: "הרגשנו שהיהודים הם דנים כמונו וידענו שצריך לעזור להם. זו הייתה הרגשה של כולם. "מה שמעניין בכל הסיפור הוא שכלום לא היה מתוכנן. אומרים על הדנים שהם גרועים בתיכנון אבל טובים באילתור. כך היה. ההברחה של היהודים לא הייתה מתוכננת - לא היו נקודות מפגש או מקומות מסתור ידועים מראש, לא היה ארגון מסודר או שרשרת פיקוד.

סירה ששימשה להברחת יהודי דנמרק לשבדיה (הצילום באדיבות "יד ושם")

"בהתחלה המחתרת פעלה נגד הנאצים ואז, יום אחד, היה צורך דחוף יותר: להציל את היהודים. פעלנו בקבוצות שלא תמיד היה קשר ביניהן. חלק איתרו את היהודים ומצאו להם מחסה. אחרים היו אחראים על התחבורה לקרבת הנמלים. קבוצה נוספת הייתה צריכה ללוות אותם לשבדיה. הייתה מפקדה שתיאמה את המשימות בין הקבוצות השונות שפעלו בשטח, או האנשים הבודדים, שעברה בכל יום לאתר אחר כדי שלא תתגלה. בדיעבד זה די מדהים אגב, כי האנשים האלה היו רופאים או אקדמאים, שלא ידעו כלום על ביטחון או פעילות מחתרת. הם פשוט אילתרו. אני הייתי רק גלגל קטן במכונה גדולה".

כניעה גורלית

ב-9 באפריל 1940 כבשו הגרמנים את דנמרק. במקום פצצות הם הנחיתו על קופנהאגן כרוזים. בדנית רצוצה הם טענו שאין להם כוונות תוקפניות ושהם רק רוצים להגן על דנמרק מפני בעלות הברית. דנמרק, עם צבא קטן ולא יעיל, נכנעה ללא התנגדות. לרבים הייתה זו בוודאי הקלה, שכן הם ידעו שהגרמנים יכולים היו למחוץ אותם בנקל. המלך כריסטיאן ה-10 אף קרא לנתיניו לקבל את הכיבוש מתוך רצון להימנע מעימות צבאי אבוד מראש, שרק יגבה מחיר דמים כבד ונזק רב.

במבט לאחור, ייתכן שההחלטה שלא להתנגד הייתה נכונה שכן הכיבוש הנאצי בדנמרק היה שונה מהדורסנות שאיפיינה אותו במדינות אחרות באירופה. בשנים הראשונות השאירו הנאצים על כנם את הממשלה הדנית וסמכויותיה. רבים בדנמרק, לפחות בשלוש השנים הראשונות והקלות של הכיבוש, עוד האמינו שיוכלו לשמור על נייטראליות במלחמה גם תחת כיבוש. עד היום עם זאת, חלוקות הדעות באשר לאותם ימים - האם היתה זו כניעה ושיתוף פעולה או שמא רק דו-קיום מאולץ ופסיבי.

שגריר דנמרק בישראל, קרסטן דמסגארד:

נעמוד שוב במבחן

נאמר שהאומה הדנית תרמה ב-1943 תרומה משמעותית לשמירה על הכבוד העצמי של האנושות. בני ארצי היום, ואנוכי, חייבים זאת לדור הסבים שלנו. כמו מדינות אחרות באירופה כיום, גם אנו נאבקים על קליטתם של מהגרים, ולא תמיד בהצלחה. כבוד וערכים משותפים הם המפתח בהתמודדות עם אתגרים אלה - עכשיו כמו אז. היום אנו מרכינים ראש מתוך כבוד לסבלם של קורבנות הפרק העכור בהיסטוריה האירופית. עלינו להתחייב לא רק לכך שלעולם לא נשכח את השואה, אלא גם להמשיך המאבק באנטישמיות, בגזענות, באפליה ובקנאות. זהו מאבק המחייב אומץ וכוח מוסריים. האנשים בדנמרק גילו זאת פעם. אם יקראו עליהם תיגר, אני בטוח שיעשו זאת שוב.

היד הרכה של הנאצים בדנמרק הטרידה רבות את ההיסטוריונים. חלקם טוענים שהכניעה גרמה לנאצים לזלזל בדנים ולהפנות משאבים לחזיתות אחרות. טענה אחרת היא שהנאצים ראו בדנים ארים כמותם, ולכן חשו כלפיהם אחוות אחים. נטען גם שזו הסיבה שבגללה לא מיהרו הנאצים לגרש את היהודים מדנמרק, שכן הם ידעו שהדנים לא יסכימו לאפליה שכזו.

במשך מאות שנים חיה הקהילה היהודית הדנית חיים שלווים ללא אפליה או תחושת זרות, מוגנת כאחרון האזרחים על פי חוק. יהודי דנמרק סיפרו בזכרונותיהם שלהיות יהודי היה לא יותר משיוך דתי – כמו להיות קתולי או פרוטסטנטי. למרות הכיבוש הנאצי, עד קיץ 43 המשיכו היהודים לנהל את חייהם באין מפריע והיו משוכנעים ששום רע לא יאונה להם.

הרב בנט מלכיאור, ממנהיגי יהדות דנמרק, שהיה בן 14 באותן שנים, נזכר: "הדנים החשיבו אותנו לדנים. איש לא חשב פעמיים על העובדה שאני יהודי, בן של רב. זה לא עלה אף פעם. כשהחלטנו לברוח ידענו שצריך להסתתר אצל חברים גויים שיסכימו – והיו הרבה שהסכימו. ספקי מזון של הקהילה, בעלי הבתים שלנו, מורים בבכפרים, כמרים וגם זרים גמורים. כולם הסכימו לעשות מה שצריך. איש לא חלם להסגיר אותנו".

"יש אגדה ידועה שמספרת כיצד נהג המלך כריסטיאן לרכב מדי יום על סוסו ברחובות קופנהאגן כשטלאי צהוב על בגדיו לאות הזדהות עם היהודים. הוא באמת רכב מדי יום ביער, וזה הרגיז את הגרמנים, אבל לא היה שום טלאי והסיבה פשוטה: איש לא לבש טלאי. הדנים לא היו מסכימים לאפליה שכזו".

מלכיאור טוען שהיד הרכה של הנאצים בשנים הראשונות הייתה אינטרס גרמני. "מאפריל 40 ועד סתיו 43 הייתה ממשלה דנית אוטונומית והיא נשארה בתנאי שהגרמנים לא יגעו ביהודים הדנים. אולי הנאצים רצו להראות לעולם שיש כיבוש נאור? בכל מקרה, הם גם ידעו שהם צריכים את דנמרק שסיפקה להם תוצרת חקלאית רבה. זה היה המחיר שהם שילמו עבור כיבוש דנמרק בלי קרב".

הנאצי שהעז

אבל לא הכל היה שקט. דנים רבים התנגדו לכניעה לנאצים ופעלו ב אירגון שביתות ובפיגועים. רבים חשו שנבגדו על ידי הממשלה והמלך. החוקרים טוענים שזה גם מה שחיזק אצל רבים את תחושת הפטריוטיות, ותרם לההתגייסות להצלת היהודים. התפטרות הממשלה הייתה זריקת מרץ עבור אנשי המחתרת, שחשו משוחררים לפעול. מנגד, כשהתפטרה הממשלה, התפרק גם שיתוף הפעולה בין הגרמנים לדנים, ולנאצים לא הייתה עוד סיבה להימנע מגירושם.

בברלין סימנו תאריך בלוח השנה. ב-1 באוקטובר ב-10 בלילה, ראש השנה, יפשטו חיילי הגסטפו על בתי היהודים ויאספו אותם. שתי ספינות נוסעים גדולות יחכו בנמל קופנהאגן, ויקחו את היהודים למחנה הריכוז טרזינשטט. השאר יעלו על אוטובוסים.

חסיד אומות עולם:

גיאורג פרדיננד דוקוויץ

אחרי המלחמה שימש דוקוויץ כשגריר גרמניה בדנמרק. בשונה מדיפלומטים אחרים שהצילו יהודים, הוא לא שילם מחיר על מעשיו. הוא הוכר כגיבור על ידי מספר ארגונים יהודיים עד שבשנת 1971 העניק לו "יד ושם" את התואר "חסיד אומות עולם". דוקוויץ אף ביקר באותה שנה בארץ, והניח זר באתר. שנתיים מאוחר יותר הלך לעולמו.

הדיפלומט הגרמני גיאורג פרדיננד דוּקוויץ ישב באותם ימים בקונסוליה הגרמנית בקופנהאגן. ב-11 בספטמבר נודע לו מפי המושל הנאצי של דנמרק על התוכנית. הוא היה מזועזע. הוא ניסה לסכל את המבצע בברלין, ומשנואש טס לשטוקהולם, לפגישה חשאית עם ראש הממשלה השבדי פר אלבין הנסון. בזכות קשריו הטובים שם, הוא חזר לקופנהאגן כשבידיו הבטחה: אם היהודים הדנים יגיעו לשבדיה הנייטראלית הם יתקבלו כפליטים ולא יישלחו חזרה.

תוך סיכון עצמי גדול הדליף דוקוויץ לידידו הדני הנס הדטופט את התוכנית. הדטופט, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, העביר את האזהרה לראש הקהילה היהודית ולרב מרכוס מלכיאור, אביו של הרב בנט מלכיאור, וסבו של ח"כ מטעם העבודה/מימד, הרב מיכאל מלכיאור.

הגרמנים מצאו בתים ריקים

"אני זוכר שזה היה יום רביעי בערב, יומיים לפני ערב ראש השנה. אבי קיבל את ההודעה אבל היה עוצר, לא יכולנו לצאת וגם היה מסוכן לדבר בטלפון. רק בבוקר, בסליחות בבית הכנסת, מסר אבי לכולם את הבשורה ואמר להם להתכונן ולא להיות בבית ביום שישי. נותרו יומיים. הייתה בעיה להעביר את המסר לכמה שיותר אנשים באופן שקט אז אבי החליט לסגור את בית הכנסת. הוא סבר שהיהודים יבחינו שמשהו אינו כשורה ויצרו עימו קשר.

"התארגנו לצאת מהעיר אבל היינו שש נפשות ולא היה פשוט לאנשים לקבל אותנו לבתיהם. בסוף הגענו לכפר אחד שם היה כומר פרוטסטנטי שאבי הכיר בקושי. הוא הציע לנו להישאר אצלו עד סוף המלחמה. אנחנו עוד חלמנו שההודעה לא נכונה וקיווינו שנוכל לחזור הביתה.

ביום שישי בערב פשטו הגרמנים על בתי היהודים ומצאו אותם ריקים. המעטים שנתפסו היו אלה שלא קיבלו את ההודעה או אנשים שהתעקשו שלא לברוח. הם לא האמינו שמישהו יעז לגרש דנים מבתיהם. מתוך כ-7,500 יהודים בקהילה נתפסו כ-200.

מכונת ההצלה

"היהודים היו מפוזרים בבתים, בחוות, בבתי חולים ובכנסיות באזור החוף", מספר מלכיאור. "הדנים ידעו שהעונש על הסתרת יהודים הוא מוות, כי הדבר שקול לפעילות המחתרת, אבל הם לא חלמו להסגיר אותנו. בכל הכנסיות ביום ראשון, הייתה מחאה של הבישופים. הם אמרו שזה חובה נוצרית לעזור ליהודים לברוח".

כמעט מושלם:

גם מי שנתפס - ניצל

חרף המאמץ הצליחו הגרמנים לתפוס כ-480 יהודים בדנמרק - כאלה שהחליטו לא לברוח או לא הוזהרו. הם הועברו למחנה הריכוז טרזינשטט. אך הממשלה הדנית, שנותרה בקשר עם הנאצים, וגם המלך סחטו מהגרמנים ערבות לשלומם. ב-1944 ביקרה אותם משלחת דנית במחנה ומאז הם קיבלו חבילות מזון ודואר. הם נותרו שם עד סוף המלחמה ואז חזרו לדנמרק. הנאצים הצליחו להרוג רק כ-50 דנים בתקופת המלחמה.

מלכיאור מדגיש שגם אם הייתה אחוות מולדת בין הגוים ליהודים, חלק מהדייגים שנשכרו למשימה דרשו כסף רב. הם חששו לא רק לחייהם אלא מהחרמת הסירות שהיו פרנסתם. "לנו היה מזל רע. נפלנו לידיו של איש שניצל את המצוקה שלנו ", נזכר מלכיאור.

"בנקודות הקרובות ביותר בין דנמרק לשבדיה היו סיורים גרמנים אז המליצו לנו להדרים. דרומה משם, המסע היה ארוך אבל בטוח יותר. זה היה ליל 'כל נדרי'. אני זוכר איך שכבנו בסירה כמו דגים – זו לא הייתה סירה שמיועדת לנוסעים. היה קר מאוד, צפוף ומלוכלך.

"כעבור שמונה שעות, על פי התוכנית, התקרבנו לחוף. היה שם מגדלור והאיש שלקח אותנו החליט שהוא ממתין לאור, אז המחתרת השבדית תשלח סירות לקחת אותנו. היה מאוד קשה להיות בסירה שלא מפליגה ואנחנו התפללנו שהאור של המגדלור יסגיר אותנו והשבדים יבואו מהר יותר.

"כשעלה האור ראינו שהשמש, שאמורה הייתה לזרוח במזרח, זורחת מאחורינו. אז הבנו שאנחנו בכלל לא בשבדיה אלא בדנמרק. האיש שלקח אותנו היה חובבן וטעה בניווט. במגדלור היו גרמנים ואם הם היו רואים אותנו זה היה סופנו. הוא היה מפוחד מאוד וכמעט לא היה לו דלק אבל מיהרנו לחצות שוב את המיצר והגענו לחוף השבדי.

"הגרמנים העלימו עין"

זמן לא רב אחרי מבצע ההברחה, מצא את עצמו גם פיטר אילסה כפליט בשבדיה. "ברחתי כי הגסטפו חיפשו אותי. הם אפילו לקחו את אבי ואחותי כבני ערובה למשך שבועיים, עד שהתברר להם שברחתי". משבדיה עבר לבריטניה, שם אימנו אותו בעלות הברית בצניחה. הוא הוצנח חזרה בדנמרק וסייע לבעלות הברית בהמשך המלחמה. לימים הצטרף למודיעין הדני והפך לסגן מפקד השירות.

אילסה מדגיש שהמבצע לא היה מצליח לולא הנסיבות המיוחדות שהיו אז. "החיפוש הפעיל אחרי היהודים נעשה ברובו על ידי חיילים של הגסטפו שהובאו במיוחד מגרמניה. רבים מהחיילים הגרמנים שהיו בדנמרק לא היו ממש בעד גירוש היהודים. הם לא באמת התאמצו למנוע מאיתנו לפעול. הוא גם מציין שחייבים להודות לשבדיה, שהסכימה לקבל לשטחה כל כך הרבה יהודים, שאם לא – גורלם היה נחרץ.

מלכיאור, שלימים חזר לדנמרק והקים משפחה, זוכר גם הוא חסד לשבדים. "אני זוכר שהיה שם על החוף השבדי ילד קטן, בן שש, שראה אותנו וצעק לאבא שלו שיבוא. בילינו יום אחד בלבד בבית ההוא על החוף אבל עד היום אני בקשר עם הילד ההוא, אדם מבוגר כיום. אני מבקר אותו כל שנה. הוא עדיין גר שם באותו הבית.

"לפני שנתיים נודע לי שאבי ביקש מאביו הלוואה של 50 כתרים שבדים, כדי להסתדר במחנה הפליטים. כעבור כמה חודשים, אחרי שמצא עבודה, אבי שב לבית ורצה להחזיר את ההלוואה. האיש סרב. הוא סיפר שיומיים אחרי שהלכנו הוא יצא לים והיתה לו תפיסה ענקית של דגים, כזו שלא הייתה לו מעולם".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו