יחיד מול רבים

פסטיבל התיאטרונטו שנפתח אמש הלביש חג את רחבת מרכז סוזן דלל ואת הרחובות המובילים אליה. ליבת הפסטיבל היתה ועודה מלחמת היחיד שעל הבמה מול הרבים שבאולם החשוך, אך השנה, עם חזרתו של הפסטיבל לסוזן דלל, שם החל בצעדיו הראשונים לפני 16 שנה, הופנתה תשומת לב רבה גם לאירועי החוצות. פזורות-פזורות של מיצגים ומיצבים קיבלו את פניהם של הבאים ומשכו אליהם את פוקדי הפסטיבל כמו גם סקרנים שעברו בסביבה.

בתכניית הפסטיבל המהודרת דימה מייסדו ומנהלו האמנותי, יעקב אגמון, את העמידה מול "חיית הקהל" כשמירה על "טוהר הנשק האמנותי" וכתב: "יש הרבה בדידות בלוחמה בשטח בנוי, אך גם הנאה מכיבוש נאור". הקריצה הפוליטית של אגמון פרובוקטיבית משהו אך משמרת עם זאת את מהות העניין. התמודדות השחקן עם מונודרמה היא לא פחות מכיבוש הקהל על ידי היחיד, לבד, נטו, בלי אפשרות לתפוס מחסה בצילם של קולגות.

נדמה כי בדידות וניסיונות לשרוד אותה היו התמה המרכזית בהצגות אמש. הערב החל עם השחקנית יעל שטרן בהצגה "הגירושים המופלאים שלי" מאת ג'רלדין ארון. שטרן, בתפקיד רוח'לה בזק, מורה לשעבר, נעזבת על ידי בעלה אל"מ מוטקה לטובת עובדת זרה בת עשרים. קשה לדמיין ובכל זאת הדמות, על כל האובססיות שלה, הפחדים, הנאיביות, הקול המעצבן והמורתי, מצליחה להפוך גם את הדידקטיות למלאת חן. במובן מסוים מדובר בגרסה קצת אחרת ל"שירלי ולנטיין". גם פה מנסה הגיבורה בהומור נוגע ללב להילחם בבדידות שנשרכת אחריה כמו צל. היא מדברת על מצבים מוכרים ועל יומיום שמטורף עד כמה שהוא נורמלי.

תרגום המחזה מאת שטרן קולח ויושב עליה טבעי כאילו נוצר במקורו בעברית. יחסמי"א - ראשי תיבות של יחס חובבני למחלות על פי ספרים של ידיעות אחרונות – היא רק אחת מההמצאות הלינגוויסטיות המשעשעות במיוחד שמתארות את הגיבורה. למרות ההומור הרב, ההברקות הרעיוניות והביצוע מעורר האמפתיה של השחקנית, נדמה שמה שחסר בהצגה הוא יד מכוונת ומנקה של במאי. הכל עובד ובכל זאת משהו בקצב ליד, התנועה על הבמה מהוססת, לא תמיד, אבל כשכן זה מורגש.

ההצגה השנייה בערב היתה "תום" מאת ויל אינו. את המחזה עיבדו ותרגמו לעברית במשותף השחקן אלון נוימן והבמאי משה נאור. גיבור המחזה עומד על במה ומדבר אל קהל. הוא מספר סיפור, אולי מרצה או מציג סטנד אפ שהלך לאיבוד והפך בלי להתכוון לשיח על מהות. "מתי נגמרה לכם הילדות? מתי עברו ימי התום שלכם והאם הצלחתם להתגבר על זה?", הוא שואל אבל לא באמת שואל. הוא מדבר על השינויים שחלים בנו בלי שאף אחד שם לב, על זמן-חסר-זמן ועל אהבה. הכל רציני, הכל שטויות.

זהו מחזה מתוחכם, פסיכולוגיסטי, מריר ומתקתק שמשחק באמצעות מילים מדויקות שנבחרו בקפידה במוחו של המאזין להם. נוימן על הבמה הוא כמו פצצה מתקתקת שמחשבת את קיצה לאחור. הוא שותל בראשו של הקהל דימויים כמו קוסם, גורם למילים לרקד במערבולת הקומפלקסים של חיי היומיום מלאי האבסורד. כל תנועה שלו, כל מבט, כל הינף יד ומצמוץ, חיוך ומשיכת אף, אינטונציה ושתיקה, מחושבים אבל בלתי מורגשים. נוימן הוא שחקן שמשחקו נעלם מעיניך, הוא לא נכנס אל הדמות - הוא הדמות, הוא לא מציג - הוא הדבר עצמו. משה נאור הצליח פעם נוספת להוציא מהעומדים על הבמה את המיטב, ידו בכל, מורגשת ויציבה. בראבו.