סיפורו של שחקן

אם הייתי נדרשת לדמות לרגע הצגת תיאטרון מושלמת לגוף הנדסי, הייתי בוחרת במשולש שווה צלעות, כזה שבו כל אחת מצלעותיו – מחזאי, במאי, שחקן - שווה בדיוק לרעותה, תומכת ונתמכת וממשיכה אותה באופן טבעי. "בטווח יריקה", מחזה הביכורים מאת טאהר נג'יב שביימה אופירה הניג ומציג חליפה נאטור, הוא שלם, משולש שווה צלעות שכזה, שאין להוסיף לו דבר ואין מה לגרוע ממנו.

המחזה מספר את סיפורו של שחקן הנוסע מארץ לארץ בכדי לשחק בתיאטרון. בין רמאללה, פריז ותל אביב תחושת האין-מקום הולכת וסוגרת עליו ועל המתבונן בו כמו טבעת חנק, ואיתה האין-אונות. המחזה נפתח ברמאללה, ערב הפלישה של כוחות צה"ל לעיר, שעות ספורות לפני שהמסך עולה בתיאטרון העירוני על ההפקה החדשה "אלזיר סאלם". נאטור לוקח את הצופה לטיול ברחוב רוכאב, רחובה הראשי של רמאללה, ומפגיש אותו עם היורקים. הם יורקים ויורקים ויורקים כל אחד לשיטתו – האחד משפריץ מבין השיניים הקדמיות, השני מרסס והשלישי מטיח את המטען בבת אחת. המילים עובדות על הדמיון כמו קסם וכשמדמיינים את המונולוג ההזוי הזה, קשה להחניק את הצחוק. זו לא הפעם האחרונה שהמחזה יפגיש עם מצבים אבסורדיים שמדגדגים בבטן הרכה.

כשהפלישה מתחילה, העיר מתרוקנת, האוויר נמלא סירחון של הפגזה והנשימה כבדה. הגיבור מפלס את דרכו לתיאטרון, מפלטו היחיד, מבקש לנשום, רק לנשום, זו מלחמת הישרדות. נאטור מחייה את המילים, חי בהן וממלא אותן. הטקסט ברגע זה הופך לפרטיטורה שהולכת ומתעצמת בקרשנדו עד לכדי צעקה. "אני יודע שאני חלש, אילם, חסר יכולת, חסר אונים", אומרת הדמות במחזה אבל השחקן שעל הבמה בסוזן דלל הוא המושך בחוטים, הוא היוצר עולמות וזמנים יש מאין ורק הוא זה שקיים.

כמו אצל הגיבור, כך אצל הקהל המתבונן בו, הגבולות בין הפנים לחוץ, בין התיאטרון לחיים, מיטשטשים. הוא מכוון אותך בדרכו השקטה והבלתי מורגשת בין כעס, עצב וצחוק כי אי אפשר שלא לצחוק על האבסורד, לצחוק בקול גדול שמטלטל את הגוף, שוקע והופך לסירחון שבא לך לירוק ממש כמו אלה ברחוב רוכאב.

חליפה נאטור לא זקוק לדבר מלבדו על הבמה, הוא ממלא את החלל החשוף ונותן מקום לדמיון להשלים את התמונות. נאטור מביא את הסיפור שלו בכנות, בגאווה וברוך. הוא כובש והקהל נכבש ומכאן חובת ההוכחה עליו. ההצגה הזו היא הזדמנות להקשיב, באמת להקשיב, לחיים שנמצאים בטווח יריקה.

בשעות חייה האחרונות משדרת מגדה גבלס, רעייתו של שר התעמולה הנאצי והגברת הראשונה של הרייך השלישי, שידור רדיו חי לברלין הבוערת. מתוך הבונקר של היטלר, אולי כאקט התנקות משחרר לפני המוות שיבוא, היא פורשת את חייה, שופכת אור גם על הדמויות שעמדו בראש הרייך השלישי.

המחזה של נוריאל טוביאס כאילו נכתב בעבור דליה שימקו, שמבצעת אותו כקונצרט של אישה אחת. היא שופכת לתוך התפקיד מינונים מדויקים של אלמנטים מנוגדים כמו קור ומנגד תשוקה בוערת לחיים, יהירות אך גם התבוננות מפוכחת מאוד. המחזה בנוי מתמונות שבין האחת לשנייה מפריד מצמוץ של חושך, שמעביר בין הזמנים ופרקי חייה השונים של גבלס קצת כמו בקולנוע.

בסצנת הפתיחה, ששואבת את מלוא תשומת הלב אל השחקנית שעל הבמה, היא כלל לא מדברת. היא עומדת, שותקת ומביטה במבט אטום ישר קדימה. קולה של הפצצה מרעיד את האולם. היא נושאת עיניים למעלה, אל מקור הרעש. חושך. הסיפור שבו נפתח המחזה הוא לכאורה טריוויאלי – מגדה בילדותה, מקבלת הרצאה על הבודהיזם מאביה הביולוגי. "הסבל קיים והוא אוניברסלי ומקורו בהשתוקקות", הוא אומר לה. השתוקקותה של מגדה גבלס לא ידעה שובע. היא מספרת על חיים ארלוזורוב שהדביק אותה בציונות ובשבילו היתה מוכנה לארוז מזוודה ולנסוע לפלסטינה. היא מספרת על אביה החורג, יהודי שנשלח למחנות ונרצח שם בידיעתה ותוך שהיא לא נוקפת אצבע להצלתו. היא מספרת על האהבה להיטלר ועל ההתפכחות. על מערכת היחסים המעורערת עם בעלה, שבגד בה ללא הרף וביקש לאשפז אותה בבית משוגעים.

שימקו לא מאפשרת למתבונן בה להימלט ממנה ולו לרגע אחד. הגוף שלה מלא בדמות, מקשיח לפרקים או משתובב, מרקד או קפוץ. קשה מאוד לדמיין שחקנית אחרת מבצעת את התפקיד הדורשני הזה. זוהי הצגה מוקפדת מאוד ונקייה עם סיפור שמחזיק אותך דרוך, שחקנית שמוציאה ממנו את המקסימום ובימוי (שימקו וטוביאס) שלא משאיר מקום לספק. מרתק.

אור הבמה נדלק על חצר אחורית של בית, אולי בקיבוץ, אולי במושב. ארץ ישראל הישנה והטובה, שבה מתגלגלים על האדמה אשכוליות לרוב ומסביב לשולחן כסאות כתר פלסטיק לבנים ממתינים לחוזרים מעמל יומם תחת השמש הקופחת, ללגום כוס של מים קרים לרוויה. אל החצר הזו ואל הזיכרונות שהיא מעוררת, חוזר איש עסקים מצליח המתגורר מזה שנים ארוכות בגרמניה. הוא חוזר לסגור חשבון עם העבר, עם חברי הילדות, עם אביו העריץ ואמו השותקת. הוא בא לגבות את עלבון ילדותו, לנפנף בחייו החדשים אל מול החיים שניסה להשאיר מאחור.

ההצגה "גבר אחד" מאת יעקב איילי, בבימויו של יואב מיכאלי ובביצוע מומו טרלובסקי, מתחילה כהבטחה. חבל הכביסה שעליו תלויים לבנים, הוא מטפורה מתבקשת לכביסה המלוכלכת שמציג גיבור המחזה לראווה. עיצוב הבמה הוא המושקע ביותר עד כה בתיאטרונטו השנה, אבל גם האסתטיקה הפרושה על הבמה הגדולה של סוזן דלל לא מצליחה למלא את החסרים בהצגה.

זו לא הפעם הראשונה שאיילי וטרלובסקי משתפים פעולה. בפסטיבל עכו האחרון הם העלו ביחד עם השחקן שאול מזרחי בני מחזות קצרים. "סטירה", אחד המחזות שזיכו את המחזאי בצל"ש, עוסק גם הוא בחובות שנצברו בילדות ותבעו פירעון מאוחר יותר. קשה לגלות אמפתיה כלפי הגיבור – גבר גדל ממדים, צעקני, אגרסיבי, מיזנטרופ, אוטיסט ומלא בתסביכים, שכלוא בחליפה ועניבה ומדדה בקבקבי פלסטיק.

גם המחזה לא הופך את מלחמת ההישרדות של טרלובסקי על הבמה לקלה. הרבה יותר מדי חלונות שנפתחים, הופכים את המכלול לבליל מבולבל של קצות חוט, כוונות מפוספסות. עקבות המשחק מורגשים מדי, פסקול ההצגה מהוסס ולפעמים נדמה כאילו טכנאי הסאונד שתל את המוזיקה בטעות במקומות הלא נכונים, התחרט והחליט פשוט להנמיך את הווליום ולהעלים אותה בלי שנרגיש.