שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לתפארת מדינת ישראל. בלבד
    להקות צבאיות, במבה, נינט - התרבות הישראלית משופעת בתופעות שיאבדו לחלוטין את משמעותן אם ננסה לתרגם אותן לאדם זר או להעתיקן למקום אחר. אריאנה מלמד מדגימה. ואתם מוזמנים להוסיף
    להקות צבאיות במבה העולם כולו נגדנו אחד אלוהינו 
    גששים חורשת האקליפטוס נחש צפע. שחר אדום. שרב כבד ילידי ה' באייר תש"ח 
    אנחנו על המפה בדיחות שואה "ימי צקלג" יהיה טוב 
    האקדמיה ללשון העברית השעון הדובר אינעל דין בבור אילי ג'בהום גבעת התחמושת 
    ריח פרדסים נינט סנדלים הדאגה למפלס הכנרת 
    טוקבקים 
    זר לא יבין זאת. התרבות הצומחת בישראל מלאה בתופעות שיאבדו לחלוטין אם ננסה לתרגם אותן לשפות זרות, למקומות אחרים. ביחד, הם איים קטנים של שמחה מקומית ששמורה לבעליה, מוקדים זעירים של חרדה ופאתוס, צחוק ודמע, גיחוך ונעבעכיות לתפארת מדינת ישראל בלבד. נסו פעם לארח תייר ולהסביר
    לו, ותראו שאתם מתקשים מאד: כל אחד מן הפריטים ברשימה הלא-סופית הזו נושא עימו יותר מדי משמעויות של טריטוריה זעירה והיסטוריה מסובכת, הלכי-רוח קיבוציים ואידאולוגיות שמזמן שכחנו שאנחנו שבויים בהן. אם נתרגם, נידרש להמון הערות שוליים. אם נסביר לזר, נתייאש מייד. לא נורא: גם אם יישארו שלנו לבדנו, על גבי האיים האלה צומחות הריאות הירוקות של התרבות הישראלית, המקומות בהם אפשר לנשום אויר ייחודי לגמרי, משותף רק למי שנמצא כאן שנים ארוכות וזקוק דווקא לנשימה הזאת.

     

     

    להקות צבאיות

    כשאומרים military bands, האסוציאציה הראשונה שעולה על הדעת היא עדת גברים משופמים רציניים להחריד, במדים חגיגיים מקושטים בעיטורים מנצנצים, והם מצעידים טובות וטרומבונים מצוחצחים וגועים

     יחד במארש מתוזמן היטב. והנה, אי אפשר בכלל לתאר את התרבות הפופולארית שלנו בלי לתת בה מקום של כבוד לעשרות שירים שיצאו מן המפעל המוזר והייחודי הזה, שתחילתו בחזיונות תעתועים של קומיסרים פוסט-סובייטים והמשכו בצורך הקיבוצי בדבק תרבותי מלכד, בשירים עבריים קליטים ועדכניים-לזמנם. ככל שידוע לי, לתופעה אין אח ורע בצבאות העולם המערבי. כשהצבאות הללו נתונים מדי פעם במלחמה, מתבקשים כוכבי הבידור האזרחיים המבוססים להופיע בפניהם וחוזרים הביתה לענייניהם, אבל תראו לי תרבות אחת שבה "בוגר להקה צבאית" הוא אות כבוד ברזומה, מבלי שיתווסף אליו אפילו סממן אחד זעיר של מיליטריזם.

     

    חזור למעלה
    במבה

    כמו חיפה, היא קיימת והעולם שותק. עד כדי כך שותק, שסביב החטיף הנמכר ביותר בישראל ניטוו אגדות אורבניות. מספרים על מנכ"ל אוסם שחלומו הוא שכל ילד סיני יאכל שקית קטנה אחת ביום, על נסיונות ייצוא לסין – במבה בצורת דרקונים – שלא שכנעו את ילדי סין לאכול חמאת בוטנים מדוללת בתירס מטוגן בשמן, גם אם יש בה המון ויטמינים. במבה, שקדי מרק, ביסלי גריל, לפתן אשכוליות משומרות, חיקויי-שרימפס כשרים ועוד: ביחד, אפשר לעטוף אותם בנוסטלגיה מחוייכת ובגאוות-יחידה, כי העולם בטח מפסיד כשהוא לא מתמכר להם כמונו.

     

    חזור למעלה
    העולם כולו נגדנו

    רוב תושביה של מדינה זעירה אחת סמוכים ובטוחים כי עצם קיומם הוא עצם בגרון של האנושות שלא יושבת כאן. הסברה ההגיונית יותר, שהעולם לא ממש מתעניין בנעשה בארצנו היפה מעבר לארועים אלימים פחות או יותר, פשוט לא מתקבלת על דעתם של בני העם הנבחר. תחושת רדיפה היסטורית של מוכים וקורבנות בטרם מדינה חילחלה אל מצע האידאולוגיה הציונית והפכה לתפיסת רדיפה כוללת של אומה מאובזרת בצבא גדול ובהמון הישגים: כל אלה נשכחים שעה ש"העולם", לא חשוב איפה, משמיע עוד הערת ביקורת על התנהגותו הקולקטיבית של העם הנבחר. כדי לאזן את התחושה, נולד פה "או"ם-שמום", או בגרסתו המורחבת: "לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". אם מתבוננים בפנומן הזה מבחוץ, הוא כמעט מכמיר-לב בגיחוכו ובסתירות הפנימיות שלו, אבל הוא גם מאפשר לאומה המקומית לחוות את כל קשת הרגשות של נרדף כרוני וגם של מגלומן-צעצוע, רצוי כלפי אותו אירוע עצמו, או כלפי אותה אמירה אחת של איזשהו גוי מזדמן. אם אלה לא מועילים, אם הגוי באמת גדול ומאיים –תמיד אפשר לקרוא לו "עמלק".

     

    חזור למעלה
    אחד אלוהינו

    בגרסת אוהד נהרין ולהקת בת שבע. כאן אפשר לחוות שמחה כפולה: גם מפני שבת שבע ועבודותיו של נהרין הם מוצר-ייצוא תרבותי מצטיין במיוחד, וגם שמחה מסויימת לאיד, מפני שלעולם אין היכולת להבין את היצירה הזאת כמונו, מוכי לילות-סדר אך מתעקשים על קיומם השנתי, מתעבי-חרדים מתוך תחושת נחיתות בלתי מוצדקת, אינדיבידואליסטים שנהנים עד מאד מחשיפת העדריות ביצירה הזאת ושוכחים שגם אנחנו, בחילוניותנו המפוקפקת, סוג של עדר.

     

    חזור למעלה
    גששים
    החדשות המעציבות הן, שהולך וגדל כאן דור אשר לא ידע ולא יבין. כל נסיון לתרגם את הגששים לשפתו של הדור הזה נועד לכשלון מראש, מפני שיש יותר מדי דברים שצריך להסביר, החל בשאלה, למה "ארבעים ושמונה המיתולוגית" מצחיקה וכלה במהותו האמיתית של טיל-קרקע-חומוס (ground to humus missile) . גם אם נצליח בתרגום המילולי, גם אם Sage Maimon ו – "was there an engine?" יישמעו לכם סבירים, אי אפשר יהיה לשחזר את הפנומן הקולי של השלישיה, אמני-לשון ואמני-סאונד כאחד. נימות הקול הייחודיות שלהם, פארודיות על נימות ציבוריות שגם הן מוכרות רק למי שגדל כאן, יישארו לעד כאן ורק כאן, ולא יעזור אם נשרוף את המועדון.

     

    חזור למעלה
    חורשת האקליפטוס
    לא החורשה הספציפית, אלא זו שנטועה בלבבות יחד עם פיסות טריטוריה, זאולוגיה ובוטניקה לחלוטין לא ריאליסטיות שמתקיימות רק ביקום האלטרנטיבי של הזמר העברי. ביקום הזה, ילדים בחופשה משחקים תופסת בין הבית לבין השדות וריח המלוח נישא על פני המים אל עבר סודות ושדות של אירוסים, ומשם אל עבר המשלט, המדבר, שארם א-שייך שבליבנו תמיד בדרום, ופסגת החרמון הזוהרת בצפון והכותל- אזוב-ועצבת בתווך. במשעוליו של היקום הזה כל אחד מוזמן להלך כמו צמח בר, להיות רקפת ביישנית, להתרגש מכלניות בהר, לזמזם עוד ועוד יצירה פרחונית מקומית ולהטביע את עצמו בים השיבולים. אם נתחיל להסביר את התופעה, נידרש להיסטוריה ולסוציולוגיה: יהודים לא היו עובדי אדמה בתפוצותיהם, לרוב מפני שהזכות (זכות?) נשללה מהם. והנה, בשובם לציון, נלחמו על הפריבילגיה לגדל צנון וגזר בעצמם, וגם הצליחו. עוד נלחמו על הזכות לתור את משעולי הארץ ולקשור כתר לכל משעול, למען תפעם בהם רוח של אהבה עצומה למקום. היוזמה הרגשית הצליחה מעל ומעבר למצופה, ודאי יותר מן היומרה לקיים כאן חקלאות עברית לגמרי. מי שסבור שישראל היא הארץ היפה בתבל, מאמין כך בין היתר בזכותם של המוני שירים שצרובים בתודעה הקולקטיבית. אעיז ואומר כאן, כי השירים משכנעים יותר מן הדבר האמיתי.

     

    חזור למעלה
    נחש צפע. שחר אדום. שרב כבד
    אין עוד תרבות במערב שיכולה לקפל מטענים כה כבדים של חרדה, של קטסטרופה המתרגשת ובאה, לתוך שתי מלים. גם אם נשכח את כל סיסמאות הגיוס ואת כל ההתרעות על פיסות מתכת מעופפות המשוגרות ברגע זה ממש אלינו, או אל הזכרון ממלחמות אחרות – תמיד תיוותר הצמרמורת בגב למשמע שתי מלים הרות אסון, שנהגות בטון מאופק, שטוח, תמיד לא מרגיע, תמיד לא מנחם.

     

    חזור למעלה
    ילידי ה' באייר תש"ח
    כשהמדינה תחגוג שישים, אין ספק שיטרידו אותם שוב בראיונות-עומק צבעוניים. הם לא בחרו את יום לידתם, הם תקועים איתו לנצח, ויחד עם האירוע הכרונולוגי המקרי הם תקועים ע התחושה שנשואות אליהם עיניים קולקטיביות, כאילו הם אמורים לסמל בגופם ממש את מה שעובר על הישות הפוליטית המקומית לדורותיה. הנחמה היחידה בעניין זה היא, שימי ההולדת שלהם לא צריכים להירשם בפנקסים של הזולת, כי כשמכירים אחד כזה, לעולם לא שוכחים לו את הפרט הביוגרפי האקראי. ברכת יומולדת שמח שלוחה איפוא לאבי הסנר, יליד היום המיוחד במינו. לא השכלנו להנציח אותם בספרות, או להמציא אותם, כפי שעשה סלמן רושדי לילדי הודו שנולדו ביום הכרזת עצמאותה, ב"ילדי חצות". מישהו מוכן להרים את הכפפה?

     

    חזור למעלה
    אנחנו על המפה
    מי אנחנו, מה מפה: בנקודה זעירה בגלובוס התקיים פעם אירוע ספורט המיועד לגברים גבוהים מאד. גברים בחולצות מקומיות עם כיתוב עברי ניצחו בו. כמובן שלא כל הגברים היו עבריים, אבל מה שחשוב זה הכיתוב. חשיבותו הקוסמית של האירוע, לעומת זאת, בהחלט מפוקפקת, ומעולם לא טרחנו לברר על איזו מפה אנחנו, לבד ממפת הנפש הגאה והמתפעמת שליוותה גברים לא-מקומיים לעוד אירוע ספורט כזה, הפעם בפראג. השנה אנחנו לא. לא נורא. בריטואל קבוע, גם הפעם הגיעו שיחות טלפון מאת הנשיא וראש הממשלה.

     

    חזור למעלה
    בדיחות שואה
    רק לנו מותר. וגם: קריקטורות אנטישמיות, הכללות גזעניות על יהודים באשר הם יהודים, ביקורת על מעשיה ומחדליה של מדינת ישראל. בדיחת שואה אחת מפיו של זר, והנה הוכחה ניצחת שהעולם כולו נגדנו.

     

    חזור למעלה
    "ימי צקלג"
    הרומן המכונן של הספרות הישראלית, שמחברו זכה גם בפרס ברנר וגם בפרס ישראל, ממתין למי שמוכן לאתגר. ייתכן מאד שהאתגר פשוט בלתי אפשרי. "ימי צקלג" ראה אור ב – 1958, ויותר מאלף עמודים יפהפיים ותובעניים מוקדשים ליחידה קטנה של לוחמים צעירים במלחמת העצמאות, שתקועים אי-שם בין דיונות חול חסרות ייחוד לבין שום-מקום. ס. יזהר, מחברו של "ימי צקלג", יהיה בן תשעים בספטמבר הקרוב. הוא אמן-לשון שאין שני לו בספרות העברית, והוא גם מאהב דגול של נופים קטנים, של פרטים זעירים בטריטוריה המקומית, כאלה שאפילו מיטיבי-לכת מתקשים לעמוד על טיבם המדוייק וודאי לא עושים זאת יפה כמוהו. ועם זאת, ועם ההכרה שהמשפט הכתוב של יזהר שואב את השראתו מן התחביר של פרוסט, ושקוראיו נתקפים שכרון-מעמקים מסחרר כשהם צוללים ב"ימי ציקלג" – הוא נועד, ככל הנראה, להישאר רק שלנו. בינתיים.

     

    חזור למעלה
    יהיה טוב
    תרגומה של "התקווה בת שנות אלפיים" ללשון הקלישאות, ועוד הוכחה ניצחת שבלי אופטימיות מסויימת, חסרת-שחר אולי, אי אפשר לחיות כאן.

     

    חזור למעלה
    האקדמיה ללשון העברית
    לא נוכל לטעון לנצח שאין דבר כזה בעולם כולו. יש המון דברים כאלה, והם מרוכזים ברשימה כאן. ודאי תשמחו לגלות בה את האקדמיה ללשון הפריזית ואת המוסד המטפל בסוגיות משפת הקלינגונים. אבל אף אחד מהם לא מעורר שוב ושוב את המחלוקות של המוסד המקומי, כשהוא מציע – רק מציע ולא כופה – חידושים זעירים כמו כרוכית ויחדה, כאילו שנורא חשוב לנו לשמור דווקא על שטרודל וקואליציה. יחסנו לאקדמיה משקף את הדואליות שעדיין מאפיינת את יחסנו לעברית עצמה: אנחנו מעריתים מושבעים של לשון גבוהה ונמלצת, בתנאי שלא יכריחו אותנו להשתמש בה בעצמנו. אם נאמין שמכריחים אותנו, נגיב תגובה-ציונית-הולמת בדמות "צ'ופצ'יקו של הקומקום".

     

    חזור למעלה
    השעון הדובר
     קולה של ממלכתיות שהפכה לפיסת זכרון מחוייך, קולה של הגייה "נכונה" שמעולם לא נשמעה מחוץ לאולפן שידור, שביב פולקלור מקומי שאין כל דרך להסבירו, אותו ואת החיוך האוטומאטי, הקמומי בלבד, שנלווה אליו.

     

    חזור למעלה
    אינעל דין בבור אילי ג'בהום
    לטעמי, בסוגיה הטעונה של יחסי ישראל המבוססת אל העולים החדשים, זו פיסת הסאטירה הכי טובה, הכי תמציתית שראינו אי פעם – וגם הכי רלוונטית לכל תקופה שהיא, לכל עלייה שהיא. דווקא משום כך, ודווקא בגלל הקודים המובנים רק ליושבים בציון, אי אפשר לתרגם אותה, כמו גם את התופעה שהיא מלעיגה עליה בחן: ישראל אוהבת עליה, אבל שונאת עולים.

     

    חזור למעלה
    גבעת התחמושת
    כן, ודאי שאפשר לייצר טקסט הקרוי ammunition hill. וגם את "אולי היו שם אריות/ אבל מי שרצה לחיות/אסור היה לו להיות/ על גבעת התחמושת" אפשר בהחלט לכתוב משמאל לימין, אבל את התופעה הרחבה יותר, שבהעדר שם אחר הייתי קוראת לה "הקירבה הבלתי נסבלת בין הזוועה לבין תעשיית הנוסטלגיה", תמצאו רק כאן. מדוע? מפני שאת הזוועה תמיד שוכחים מהר מדי, ודאי במקום בו רשימת הנופלים הולכת ומתארכת. יש אפילו לברך על מנגנון ההגנה של הנפש, שמאפשר לשכוח במקום בו השירים דווקא מצווים עלינו לזכור. מה נזכור? לא את רכב הברזל השותק כמו רעי, אלא את אותה מדורה נושנה סביבה שרנו את השיר, את אותו ערב במועדון-קריוקי מקומי שבו קמנו הלומי בירה לבצע את "גבעת התחמושת", אי בזה בין "יש לי אהוב בסיירת חרוב" ל"הוא פשוט שיריונר".

     

    חזור למעלה
    ריח פרדסים
     הסופר יואל הופמן שאל פעם יפה, מהו הסטטוס האונטולוגי של זכרון ריחות?", ועדיין אין תשובה מניחה את הדעת. פעם, בטרם הפכו פרדסים לפיסות נדל"ן נחשקות והולבשו שמלת בטון ומלט, זה היה ריחו המובהק, החריף והמשכר של אביב, עונה שגם ככה היא חמקמקה עד לא-קיימת באקלים המקומי. יחד עם הריח מילאה את בית החזה גם גאווה לאומית על איכותם המופלאה של תפוזי ארצנו, ענף ייצוא מצליח. התברר שהעולם – שממילא כולו נגדנו – לא ממש זקוק להם, ושתפוזים ספרדים ומרוקנים טובים לא פחות וגם זולים יותר. הריח נעלם עם הגאווה הפצועה, עם גלויות ראש השנה בהן נראה קוטף חסון ומחוייך, עם חשיבותו של הסמל "jaffa" במדבקה הקטנטונת שעל כל תפוז. נותר געגוע שאם צריך לתרגם אותו, צריך גם להרחיק אותו עד מאד מן הנפש המקומית. בהסברים, אפשר להידרש לגלובליזציה ואורבניזציה, שינויים אידאולוגיים ותהליכים חברתיים בישראל. ונניח שהכל יובן עד תום: את עוצמת הגעגוע ממילא אי אפשר יהיה להסביר.

     

    חזור למעלה
    נינט
    תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: תייר מתארח אצלכם, ואתם גוררים אותו לפסטיגל ומנסים להסביר את עוצמת ההיסטריה, את האינסטנט-מיתולוגיה, את הררי המלים במדור הרכילות, את ההצלחה המטאורית, את עשרות אלפי המעריצים המושבעים – והתייר אכן נכבש בקסם, או בהילה. אחר כך הוא מבקש מכם לרכוש עבורו את הדיסקים שלה, ואתם ממלמלים במבוכה מסויימת שאה, יש כמה סינגלים, ואה, יש איזה אלבום או שניים שבהם היא איכשהו משתתפת – וזהו. לא רק שאי אפשר לתרגם, אלא שלא יאמינו לכם.

     

    חזור למעלה
    סנדלים
    לא כאביזר הנעלה תקופתי אלא כדימוי של חירות, של נינוחות גוף, של תחושת השחרור המיוחדת הזו שמתחילה באויר בבהונות ונמשכת בעסיס אבטיחים ניגר על סנטרים, לשמחתם של הזבובים המסתערים עליו על שפת הים בלב המולת המטקות. סנדלים, לא חשוב מאיזו עדה, כמבשריה של יחפנות-קיץ, של העונה בה מקפיד האדם הישראלי להשיל מעצמו כמה שיותר בגדים כדי לא להזיע ומיד אחר כך להושיב את עצמו להזעה מתודית ליד המנגל שלו. סנדלים כשרידים של עידן-תום לאומי, כפריט שמסמן בחדות את ההבדל בין ילידי המקום לבין אלה שבאו רק זה מקרוב ועודם ניכרים בחיבתם ל"נעליים סגורות", בין צפונבונים שזנחו אותם לטובת מותגי סניקרס לבין אלו שעדיין נשבעים ב"נמרוד".

     

    חזור למעלה
    הדאגה למפלס הכנרת
    כמו השמחה למשמע הבשורה שירדו גשמי ברכה, כמו הידיעה העונתית על אותם גשמים ממש ששוב פגעו במטעי האבוקדו, כמו התיעוד המפורט של כל סנטימטר שלג בירושלים כאירוע מסעיר ושל שטפונות בנגב כהתרחשות חדשותית, כמו זקני-צפת שלא זוכרים כדבר הזה: לא מדובר במזג אויר, כמובן, אלא בתחושת שייכות קולקטיבית, בסימון של בעלות על טריטוריה ובכמיהה לקצת נורמליות. יעיד בנו הרייטינג הפראי של החזאות הטלויזיונית שאנחנו זקוקים למידע הזה לא כדי להתלבש נכון מחר בבוקר, אלא כדי לדעת שאנחנו באמת על המפה, גם אם זו רק מפה סינופטית.

     

    חזור למעלה
    טוקבקים
    היכנסו (בטוקבקית צריך להגיד "כנסו", אבל עדיין קשה לי, ועמכם הסליחה) לכל אתר חדשות רציני מעבר לים. תבדקו מה קורה מתחת לכתבות, ותראו שלרוב לא קורה כלום, ואם כבר מתרחש משהו, הוא לעולם לא ישווה לעוצמת היצרים, להזדהות ולגינוי, לוכחנות ולהשתתפות-בצער, לדעתנות ולטונים המתלהמים שתמצאו באתרי החדשות בישראל. למה? מפני שאנחנו צרכני חדשות אובססיסיים ומתוסכלים, מפני שאנחנו חייבים לריב עם הזולת ולהציע לו להתאשפז, להתנצר, להגר ולעוף קיבנימאט גם אם מעולם לא פגשנו בו, ומפני שאנחנו אומה שיש לכל אחד מבניה לפחות שלוש דעות נחרצות וסותרות לגמרי על מצבנו כאומה. ואנחנו נמשיך להשמיע אותן ולכתוב אותן בקול רם עם המון סימני קריאה, ו"נינט שולתתתתת" על אפם וחמתם של כל מי שמעזים לחשוב אחרת, ואם את כל זה אי אפשר לתרגם – מ'כפת לנו?

     

    חזור למעלה
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    תפוזים. התברר שהעולם – שממילא כולו נגדנו – לא ממש זקוק להם
    צילום: יריב כץ
    צילום: עמית מגל
    הכנרת. תחושת שייכות קולקטיבית
    צילום: עמית מגל
    7 לילות
    מומלצים