לתפארת מדינת ישראל. בלבד

כשאומרים military bands, האסוציאציה הראשונה שעולה על הדעת היא עדת גברים משופמים רציניים להחריד, במדים חגיגיים מקושטים בעיטורים מנצנצים, והם מצעידים טובות וטרומבונים מצוחצחים וגועים

 יחד במארש מתוזמן היטב. והנה, אי אפשר בכלל לתאר את התרבות הפופולארית שלנו בלי לתת בה מקום של כבוד לעשרות שירים שיצאו מן המפעל המוזר והייחודי הזה, שתחילתו בחזיונות תעתועים של קומיסרים פוסט-סובייטים והמשכו בצורך הקיבוצי בדבק תרבותי מלכד, בשירים עבריים קליטים ועדכניים-לזמנם. ככל שידוע לי, לתופעה אין אח ורע בצבאות העולם המערבי. כשהצבאות הללו נתונים מדי פעם במלחמה, מתבקשים כוכבי הבידור האזרחיים המבוססים להופיע בפניהם וחוזרים הביתה לענייניהם, אבל תראו לי תרבות אחת שבה "בוגר להקה צבאית" הוא אות כבוד ברזומה, מבלי שיתווסף אליו אפילו סממן אחד זעיר של מיליטריזם.

כמו חיפה, היא קיימת והעולם שותק. עד כדי כך שותק, שסביב החטיף הנמכר ביותר בישראל ניטוו אגדות אורבניות. מספרים על מנכ"ל אוסם שחלומו הוא שכל ילד סיני יאכל שקית קטנה אחת ביום, על נסיונות ייצוא לסין – במבה בצורת דרקונים – שלא שכנעו את ילדי סין לאכול חמאת בוטנים מדוללת בתירס מטוגן בשמן, גם אם יש בה המון ויטמינים. במבה, שקדי מרק, ביסלי גריל, לפתן אשכוליות משומרות, חיקויי-שרימפס כשרים ועוד: ביחד, אפשר לעטוף אותם בנוסטלגיה מחוייכת ובגאוות-יחידה, כי העולם בטח מפסיד כשהוא לא מתמכר להם כמונו.

רוב תושביה של מדינה זעירה אחת סמוכים ובטוחים כי עצם קיומם הוא עצם בגרון של האנושות שלא יושבת כאן. הסברה ההגיונית יותר, שהעולם לא ממש מתעניין בנעשה בארצנו היפה מעבר לארועים אלימים פחות או יותר, פשוט לא מתקבלת על דעתם של בני העם הנבחר. תחושת רדיפה היסטורית של מוכים וקורבנות בטרם מדינה חילחלה אל מצע האידאולוגיה הציונית והפכה לתפיסת רדיפה כוללת של אומה מאובזרת בצבא גדול ובהמון הישגים: כל אלה נשכחים שעה ש"העולם", לא חשוב איפה, משמיע עוד הערת ביקורת על התנהגותו הקולקטיבית של העם הנבחר. כדי לאזן את התחושה, נולד פה "או"ם-שמום", או בגרסתו המורחבת: "לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". אם מתבוננים בפנומן הזה מבחוץ, הוא כמעט מכמיר-לב בגיחוכו ובסתירות הפנימיות שלו, אבל הוא גם מאפשר לאומה המקומית לחוות את כל קשת הרגשות של נרדף כרוני וגם של מגלומן-צעצוע, רצוי כלפי אותו אירוע עצמו, או כלפי אותה אמירה אחת של איזשהו גוי מזדמן. אם אלה לא מועילים, אם הגוי באמת גדול ומאיים –תמיד אפשר לקרוא לו "עמלק".

בגרסת אוהד נהרין ולהקת בת שבע. כאן אפשר לחוות שמחה כפולה: גם מפני שבת שבע ועבודותיו של נהרין הם מוצר-ייצוא תרבותי מצטיין במיוחד, וגם שמחה מסויימת לאיד, מפני שלעולם אין היכולת להבין את היצירה הזאת כמונו, מוכי לילות-סדר אך מתעקשים על קיומם השנתי, מתעבי-חרדים מתוך תחושת נחיתות בלתי מוצדקת, אינדיבידואליסטים שנהנים עד מאד מחשיפת העדריות ביצירה הזאת ושוכחים שגם אנחנו, בחילוניותנו המפוקפקת, סוג של עדר.