שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    לבני: נגזר עלינו להמשיך במלחמה, בה לא בחרנו
    בטקס לציון יום הזיכרון ל-16 חללי משרד החוץ, הסבירה השרה העומדת בראשו: "ישראל נלחמת על קיומה מאז הקמתה ונגזר עלינו להמשיך במלחמה - מלחמה שלא בחרנו בה, מלחמה שמחפשת אותנו, מלחמה שלא מכירה בקיומה של מדינת ישראל כבית הלאומי לעם היהודי". לדבריה, המלחמה מבקשת לפגוע במיוחד בסמלים של ישראל ובמי שמייצג אותם, "ובחזית הזאת נמצאים אנשי משרד החוץ"

    מאות מאנשי משרד החוץ, עובדיו בדימוס ובני משפחות שכולות, התאספו לפני הצהריים (יום ב') כדי לציין את יום הזיכרון ל-16 חללי המשרד שנפלו בעת מילוי תפקידם בארץ ובעולם. 

     

    שרת החוץ ציפי לבני אמרה בטקס: "באנו להרכין ראש, לכבד את הנופלים ולזכור אותם. לא באתי לנחם כי אין נחמה. לא אוכל למלא את החלל שנפער בלבכם ביום ההוא שקיבלתם את הבשורה. היום הזה בשביל המשפחות הוא עוד יום אחד על ציר של כאב נמשך".


    טקס לנופלים במשרד החוץ (צילום: גיל יוחנן)

     

    לבני הוסיפה: "ישראל נלחמת על קיומה מאז הקמתה ונגזר עלינו להמשיך במלחמה - מלחמה שלא בחרנו בה, מלחמה שמחפשת אותנו, מלחמה שלא מכירה בקיומה של מדינת ישראל כבית הלאומי לעם היהודי, מלחמה שמחפשת כל ישראלי, חייל לובש מדים או ילדים שהפכו לחיילים בעל כורחם מול הטרור. המלחמה הזאת מבקשת לפגוע במיוחד בסמלים של ישראל ובמי שמייצג אותם, ובחזית הזאת נמצאים אנשי משרד החוץ שעושים את שליחותם ללא מדים אבל מסמלים יותר מכל את ישראל ועצמאותה. ביום בו נהרגו הם היו עטופים דגל ישראל גם אם בפועל הם לבשו בגדים אזרחיים.

     

    "ישראל תנצח במלחמה הזו כי הצדק עימה, ישראל תנצח במלחמה הזו כי יש לנו את הכוח לאו דווקא פיזי אלא גם המוסרי. ישראל תנצח כי כולנו מאוחדים בכאב הזה", דברי לבני.

     

    במהלך הטקס הדליקו בני המשפחות השכולות את האבוקה המרכזית וכן 16 אבוקות זיכרון אישיות של הנופלים. מירב ברוש, בתו של עזי אלעזר ברוש שנהרג בישקק, קירגיזסטן ב-3.8.2000 כשהיה בשליחות מטעם המשרד, סיפרה: "מותו היה נקודת שפל בחיינו. חושך גדול וכאב אין סופי. בכל יום הוא מלווה אותנו", אמרה בקול רועד על סף בכי.

     

    "כל יום מועד לפורענות ופתאום נשברים. כל יום הוא יום זיכרון והיום הזה הוא יום זיכרון אחר, מיוחד וחשוב. זהו יום שבו אנחנו נפגשים עם קבוצת משפחות לא גדולה שלוקחת איתנו חלק בהתמודדות. לא זכינו להיפרד, לא לעזור ובטח שלא להציל. שם השארנו גם את עצמנו כפי שהיינו באותו יום מזעזע ומשם המשכנו אחרים, שונים, פחות תמימים ופחות בטוחים במה שהיה עבורנו מובן מאליו. אנחנו מנסים להתנחם בתחושה שאבא שלנו מלווה אותנו תמיד".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים