מה המוזיקה שאתם אוהבים אומרת עליכם?

עד כמה הטעם המוזיקלי שלנו מסגיר פרטים על אישיותנו? האם נוכל לזהות אדם שאנו מכירים רק על פי רשימת השירים שהוא נוהג להאזין לה? לפני כחצי שנה, כשרשימת השירים של הנשיא ג'ורג' בוש פורסמה ברבים, ספג הנשיא לא מעט ביקורת על כך שכללה כמעט רק מוזיקת קאנטרי, רק אשה אחת (ג'וני מיטשל) ואף לא אמן אחד שחור, הומוסקסואל או ששפת אמו אינה אנגלית. הפרשנים לא התעלמו מהעובדה שאחד האמנים ברשימה הוא אלכוהוליסט לשעבר, וחלקם אף הקישו מכך על בעיות הבריאות של בעל הרשימה.

הדיון במה שרשימות השירים שלנו אומרות עלינו הופך לאחרונה לתחום מחקר פעיל, במידה רבה בזכות הטכנולוגיות המאפשרות לכל אחד לארגן לעצמו על המחשב או בנגן ה-MP3 רשימות האזנה לפי טעמו ומצב רוחו. פעם, כדי להכין אוספי שירים כאלה היה עלינו לשבת עם פטפון וטייפ-רקורדר ולהקליט כל שיר בנפרד. המאורגנים שבינינו היו רושמים ביד על עטיפת הקלטת את שמות השירים לפי סדר ההקלטה. היום, כשסידור הרשימות נעשה בלחיצת עכבר, אחד מתוצרי הלוואי הוא כמות אדירה של רשימות, שאפשר לנצלן לעריכת בדיקות סטטיסטיות ומחקרים.

רוצה לבוא איתי לשמוע תקליטים?

איימי ווידה (Voida), דוקטורנטית למדעי המחשב באוניברסיטת ג'ורג'יה טק, התמקמה יחד עם עמיתים ממרכז המחקר של זירוקס בפאלו אלטו (PARC) בחברת היי-טק אמריקנית שסיפקה לעובדיה חיבור לשירותי המוזיקה המקוונים של iTunes. במסגרת השירותים האלה אפשר לקנות שירים ולסדר אותם ברשימות האזנה. את הרעיון למחקר קיבלה ווידה כשראתה איך סטודנטים מפתחים קהילות המתבססות על רשימות האזנה כאלה.

הרשימות הללו, אומרים יזמים בתחום ההיי-טק, עשויות להתגלות גם ככלי עזר מצוין לעסקי השידוכים. טעם מוזיקלי יכול להשפיע, למשל, על מקומות הבילוי המועדפים ועל הסביבה החברתית של המשתדך - שני גורמים חשובים בתחום ההיכרויות.

"העובדים בחברה שבה ערכנו את המחקר גיבשו דעה על עמיתיהם לפי המוזיקה שמצאו אצלם, והיו מודעים לכך שאחרים מגבשים דעה עליהם לפי הרשימות שלהם," אומרת ווידה. עובד אחד סיפר, למשל, כי מחק מהספריות שלו שירים של זמר הפופ חביב הנערות ג'סטין טימברלייק ושל מוזיקאי הקיטש הכל-אמריקני מייקל מקדונלד, שקנה בשביל אשתו.

מאוחר יותר הודה כי חשש ממה שעמיתיו יחשבו עליו. עובד נוסף דיווח כי הרגיש שהרשימה שלו לא מספיק מרשימה, לכן הוסיף לה כמה אמנים וסגנונות שלא היו בה קודם. "אנשים היו זהירים מאוד בשאלה איזו מוזיקה לחלוק עם אחרים ואיזו לא," אומרת ווידה. "המוזיקה שחלקם בחרו להסתיר היתה במובנים רבים המוזיקה הכי אישית בעיניהם: מוזיקה אתנית או משהו שהם עצמם יצרו."  

כשהעובדים נתקלו ברשימה שלא נשאה את שם בעליה, התפתח בחברה משחק ניחושים, בניסיון לגלות מיהו בעל הרשימה. "רמזים שקשורים לגיל ולמוצא אתני עזרו להם לפעמים," אומרת ווידה, "אבל לעתים קרובות, דווקא הידע והניסיון שלהם גרמו להם לקרוא לא נכון את הסימנים."

אם, למשל, רשימה מסוימת כללה אמן שפעל בשנות החמישים של המאה הקודמת, יכלו העובדים להניח שבעל הרשימה אינו צעיר, אבל לעתים קרובות הופתעו לגלות שמאחורי הרשימה מסתתר צעיר עם טעם מגוון. לא כולם חשו בנוח עם חשיפה של הרשימות. כשנודע לעובדים כי הן ייחשפו בפני מנהל המשרד, חלקם שינו אותן כדי ליצור מה שהגדירו כ"רושם מאוזן יותר".

הערכות אופי מבוססות על סמך האהבה המוזיקלית

הפסיכולוג ג'ייסון רנטפרו (Rentfrow) ערך בשנת 2003 מחקר בהשתתפות יותר מ-3,500 נבדקים, שהתבקשו לגבש דעה על אנשים שלא הכירו לפי רשימות השירים שלהם. "גילינו שאנשים מסוגלים לעשות הערכות אופי די מדויקות בהתבסס על עשרת השירים האהובים ביותר על אדם אחר," אומר רנטפרו. "בין השאר, למדנו שאנשים מוחצנים נטו להחזיק רשימות עם הרבה זמרים, ואנשים מופנמים יותר האזינו ליותר מוזיקה אינסטרומנטלית."

לדברי ווידה, ניתוח אופי המתבסס על רשימת האזנה יהיה מדויק יותר ככל שהידע המוזיקלי של המנתח יהיה רחב ועמוק יותר. במחקר שלה, למשל, השתתפו שני עובדים שהאזינו למוזיקה קלאסית, בשעה ששאר עמיתיהם שמעו ניו אייג', רוק ומוזיקה אלקטרונית. חובבי הקלאסיקה הגדירו את כל הרשימות של עמיתיהם כ"רוק ג'נרי".

הם לא זיהו את הניואנסים ולא הבדילו בין הסגנונות השונים. לעומת זאת, הם ידעו הרבה מאוד זה על זה, אף שטעמם במוזיקה קלאסית לא היה דומה. זה, אומרת ווידה, גם המפתח להבנת הרשימה של הנשיא בוש. "אם הנשיא מנסה להעביר מסר כלשהו באמצעות רשימת השירים שלו, אנשים שמאזינים להרבה מוזיקת קאנטרי יבינו טוב יותר את הניואנסים שלה."