מעבר לקשת: בעקבות החלום האוסטרלי

חודשיים באוסטרליה וניו-זילנד הביאו אותי למסקנה הבאה: עם כל הכבוד לטבע הפראי ולמראות הקסומים, יותר משהיה זה טיול של נופים, זה היה טיול של אנשים. אנשים שהמשותף לכולם הוא הרצון למשהו אחר - להיות מישהו אחר, לעשות משהו אחר, להמצא במקום אחר. חלקם לא מודעים לעובדה שהם חיים בפער מתמיד בין הרצוי למצוי, חלקם מנסים לצמצם את הפער ולא מצליחים, ורק מעטים מהם באמת חיים את החלום. יומן מסע באוסטרליה וניו-זילנד, לכבוד מיליארד מיליארד חולמים.

הכל בגלל פרסיליה. אני ממש זוכרת את הרגע: 1995, קולנוע "גן העיר" בתל אביב. על המסך: "פריסילה מלכת המדבר". המרחבים האינסופיים של מדבריות אוסטרליה נכבשים ע"י שני דראג קווינס וטרנסקסואל בדרך למופע קברט באליס ספרינגס. וכמו בכל טיול, הרפתקה רודפת הרפתקה וכל קשר בין התכנון להתפתחויות מקרי בהחלט. באחד מרגעי השיא, כשהן עושות חזרות על קצה הצוק, בשיא החום, עם כל התלבושות והבלגן היה לי ברור שיום אחד גם אני הולכת "לעשות פריסילה".

יותר מעשר שנים אחרי, המציאות עיצבה את החלום שלי מחדש, עם האילוצים הבאים: יש לי רק חודשיים, אומרים שניו-זילנד זה המקום הכי יפה בעולם, אני לא דראג קווין. לפיכך עודכנה התוכנית כדלהלן: חודש יוקדש לאוסטרליה, חודש לניו-זילנד, אבל לא אוותר על המדבר. גם במגבלות אפשר לעשות פריסיליה.

אז הנה אני: בת 31, תרמילאית עקב מגבלות תקציב, טסה להונג-קונג, בדרכי לסידני. אל-על. תקלה חשמלית. שעתיים וחצי המתנה. מחליפים

 מטוס. לישון. בוטנים. ארוחת ערב. דייל בדרן. מעצב פנים במושב לידי. שוקולדים. עוזי אמר לפתוח רק אחרי ההמראה. לישון. אין סרט. המעצב משתעמם. בוקר טוב, כאן הקברניט. בוקר? ברוכים הבאים להונג-קונג. שדה תעופה. יש מיליארד סינים שחיים והם כל כך דומים. אני והמעצב מצטלמים. הוא למלבורן, אני לסידני. נפרדים. עוד מטוס. עוד 11 שעות מגיעים. "קאת'אי פסיפיק" במקום הראשון. מרגישים. קרם ידיים בשירותים. הפתעה לכל נוסע. יש מיליארד סינים שחיים והם כל כך מקפידים על פרטים. דג. כיסי אוויר. בחילה. דיילת חייכנית. סינית היא מדברת אלי. יש סרט. בוטנים. דג. אוסטרלים. סינים. יום. לילה. בחילה. שירותים. עכשיו יותר טוב. עכשיו לישון. יש מיליארד סינים שחיים וכולם איתי במטוס. משהו מסנוור מהחלון. וואו, איזה יופי. למטה מדבר, למעלה רצועת ירח דקיקה, ניצני זריחה צובעים שמים תכולים בפסים זהובים-כתומים. השמש מאירה לי פנים. אני מאירה לה בחזרה. וולקאם טו אוסטרליה. לפעמים חלומות מתגשמים.

בונדיי ביץ': כמו חוף סידני (עלי)

סידני בצהריים. קיץ, חם, אני בבגדי חורף ישראלי. יש מיטה שמחכה לי באכסניה לצד הבטחה: "תתקשרי מהשדה, נבוא לאסוף אותך". הפקידה לא מוצאת את ההזמנה, "אבל למזלך יש לי מיטה פנויה בחדר של שישה". שיהיה. "הנהג מיד יבוא לאסוף אותך". אחרי שעה וחצי הגיע נהג מיוזע וסימפטי, העמיס את התיק האימתני (18 ק"ג) ויצאנו לדרך. "למה דווקא באכסניה הזאת?", הוא תהה, "זה די חור". "מאוחר מדי", עניתי מפוהקת, "במרכז העיר בטח אין מקום וגם יקר". "נכון, אבל אם כבר להתרחק, עדיף בבונדיי ביץ'". ביקשתי שיעשה פרסה. הוא שיבח אותי, ובמבצע צבאי מורכב העביר אותי לנהג אסייתי שנוסע לכיוון תמורת 10 דולר נוספים. יאללה. גם הנהג החדש שיבח אותי והבטיח שארגיש שם בבית, כי יש "המון יהודים רוסים". לא עזבתי את הארץ כדי להרגיש בבית, אבל כבר היה מאוחר מכדי להתחרט.

אחרי סיבוב אכסניות ממושך, הכרה במצבן המזעזע, פגישה עם ג'וק והשוואת מחירים קצרה, מצאתי את עצמי באכסניה של נח הישראלי (Noah בשבילכם), חולקת חדר עם בריטית, גרמניה, שוויצרית ושטיחים מאובקים. השירותים והמקלחות מחוץ לחדר, המטבח מג'וייף והמחיר, בלי בושה, 30 דולר אוסטרלי ללילה. היתרון היחיד היה המיקום, ליד הים.

האוכלוסיה של בונדיי ביץ', עיירת חוף במרחק 25 דקות נסיעה ממרכז

 סידני, מתחלקת לשלושה: גולשים, ישראלים וגולשים ישראלים. מי שראה עיירת חוף או שתיים בחייו לא ימצא אותה מיוחדת וכמה מחופי ארצנו הקטנטונת לוקחים אותה בהליכה, לכן מפליא שדווקא היא הפכה למרכז הישראלי-יהודי של סידני, כולל בית חב"ד (יש אינטרנט ללא תשלום!), מכולת כשרה, מסעדת "סבבה" וכד'.

בכלל, עושה רושם שישראלים אוהבים בעיקר להיות עם ישראלים אחרים, רק לא ברור למה הם מרחיקים בשביל זה עד החצי השני של הכדור. כנראה זו השמועה שיש באוסטרליה עבודה לכולם. בינתיים הם שורצים בדירות סטייל פלורנטין, מעשנים, שותים, גולשים ותוקפים בשאלות "נו, יש'ך ויזה? מצאת משהו?". הם רוצים לעבוד, אבל לא עובדים. בכלל, בבונדיי הרגשתי קצת כמו ב-Piano man של בילי ג'ואל - אף אחד כאן לא נמצא במקום בו היה רוצה להמצא, ואף אחד לא חי את החיים שהיה רוצה לחיות. עצוב, אבל אמיתי.

קחו לדוגמא את א', בן 32. היה לו ג'וב נחשק ומשכורת גבוהה, אבל יום אחד הוא הבין ש"שכירים לא מתעשרים". הוא חיפש דרכים אחרות לעשות כסף, קרא את "אבא עשיר, אבא עני" והחליט לגלגל כספים ולטייל בעולם. היום הוא עובד בלהתעשר. "כמה זמן לוקח להתעשר?" התעניינתי. "זה לא מהיום להיום", הוא ענה, "ואני גם אסביר לך למה" ובמשך כל אחה"צ הרצה לי על שוקי הון, מניות, סיכונים ואופציות. "מי שרוצה להתעשר צריך סבלנות", הוא אמר, "ואני גם אסביר לך למה". ב-01:00 בלילה ההרצאה עדיין היתה בעיצומה. נשארתי ערה רק בזכות זה ש-א' חתיך הורס. בשלב כלשהו הסבלנות שלי רשמה ירידות שערים חדות. "תגיד, א'", קטעתי אותו בשארית כוחותיי, "עכשיו אתה יותר מאושר?". "עזבי אותך האושר, העיקר העושר". "נו, ואתה עשיר?", "אני אהיה", הוא אמר לי, "אני אהיה".

סידני: תחילתה של הזריחה

קמתי שטופת מוח ובלתי עשירה בעליל, מוקפת באנשים שרוצים משהו אחר. את סידני הם בקושי רואים - וחבל. למה? כי בעיר הכי הגדולה

 באוסטרליה תמצאו את גשר הרבור המרשים, גנים בוטניים, את "דרלינג הרבור" - אזור המרינה היפהפה ביום ועוד יותר בלילה, את בית האופרה שלא כדאי להסתפק במבט מרחוק עליו (הידעתם שהמשקפיים של דיים עדנה עוצבו בהשראתו?) וגם את התצפית מ"סידני טאואר", שמומלצת לפני השקיעה, כך שתראו את העיר באור, בדמדומים ובחושך, והמחיר כולל גם סרטון מולטימדיה מדליק שיקח אתכם לטיול בכל היבשת.

מה עוד? האקווריום יחדש רק למי שלא ממשיך לניו-זילנד, אזור ה"קינגס קרוס" די סליזי בלילה, "מאנלי", לעומתו, הוא פרבר מתוק בצפון-מזרח העיר, מרחק חצי שעה במעבורת, עם מדרחוב, אחלה אווירה וחופים מגניבים. וא-פרופו: לפחות פעם אחת נסו לקום מוקדם, לרוץ או ללכת על החול הריק מאנשים, ותנו למי האוקיינוס השקט ללטף לכם את הרגליים. מתי שוב יצא לכם לקבל את פני היום החדש לפני כל שאר העולם?

• בפרק הבא: למה שיניתי תכניות וטסתי לניו-זילנד