אפילו את סין השארנו מאחור

ממשיכים לדהור קדימה. כצפוי, צמחה הכלכלה הישראלית ברבע הראשון של השנה בקצב יוצא דופן: 6.6% בחישוב שנתי. הייצור במגזר העסקי קפץ ב-10.6%, הזינוק החד ביותר זה עשרים שנה. איך אנחנו בהשוואה למדינות אחרות? הכלכלה של ארצות-הברית צמחה ברבע הראשון של השנה ב-4.8% והאירופית ב-2.5%, כך שבקצב הצמיחה השארנו מאחור הן את אמריקה והן את אירופה. גם את אירלנד השארנו מאחור. כלכלת ישראל הצטרפה לצמרת הליגה של הנמרים של אסיה. בקצב הישראלי צמחו גם המשקים של דרום-קוריאה, סינגפור, הונג-קונג והודו. וסין? הנה הפתעה: ברבע הראשון של השנה גדל התוצר העסקי של ישראל אפילו מהר יותר מזה של סין. ודומה שתהיה נכונה הקביעה שמעולם לא קיבל שר אוצר חדש משק במצב מאקרו-כלכלי כה טוב כפי שזכה לקבלו אברהם הירשזון. משק חלומי; "הם יצטרכו להתאמץ קשה", אמר על כך בנימין נתניהו, "כדי לקלקל את מה שאני עשיתי".

והוא עשה; תרומת של ביבי לגאות אינה מוטלת בספק. הוא עצמו רואה את עיקר תרומתו ברפורמות לסוגיהן, שלא כולן צלחו ומכל מקום השפעתן תורגש רק בשנים הבאות. אולם המפנה, המהפך של נתניהו התבטא לדעתי בעיקר במשהו אחר: בעוצמת האופטימיות שהקרין עם בואו לתפקיד. היה לו מסר של הצלחה, של "אנחנו יכולים להשיג ולעבור", מסר של ביטחון עצמי מדבק. הוא הדביק אותנו בחיידק חיובי; גם כשגזר את גזירותיו, הקפיד להרגיע: זה זמני, זה יעבור, זה רק פרוזדור של כאב חיוני לעתיד זוהר. הוא נקט צעדים רבים שהיה להם ועדיין יש להם מחיר חברתי כבד: קיצץ בגירעונות, ריסן בהוצאות, הקטין מסים על הכנסות גבוהות. אבל במקביל, מדיניותו פינתה משאבים להתרחבות של המגזר העסקי ה"רזה".

אז למי התודה והברכה? לך ולכם, הקוראים. הודות למאמץ היומיומי של הישראלי הבלתי-מנוצח קרה המפנה. אתם השכירים שיצאתם כל בוקר לעבודה, גם בימי האינתיפאדה הקשים ביותר, גם כשהשכר הריאלי נשחק וחרב האבטלה התקרבה אל הצוואר - ועבדתם, ויצרתם. אתם, העצמאיים והמעסיקים, שחרקתם שן וספגתם ירידה בביקושים וסכנה של פשיטת רגל - והמשכתם בעסקים. ואתם היצואנים, שכבשתם שווקים גם כשאף איש שיווק מחוץ-לארץ לא העז להניח את רגלו ומזוודתו בלוד. המשק הישראלי לא נשבר כי עושי המשק לא נשברו. בזכותם יצאנו מהשפל.

זאת ועוד. הפעם, הצמיחה של המשק לא רק מואצת יותר, אלא גם טובה בהרכבה ולכן מרגיעה את החששות של הכלכלנים הספקניים ביותר. בגלל הרוחב של חזית הצמיחה, פירותיה יגיעו גם לשכבות שבתחתית סולם ההכנסות. רישמו לפניכם: שיעורי העוני צפויים לרדת כבר בדו"ח הבא. ועוד בשורות:

• ההשקעות היצרניות במשקנו נחלצו סוף-סוף מהחורף הארוך שהחל עם האינתיפאדה. העסקים קונים יותר מכונות וציוד, בונים יותר מפעלים, מרחיבים את כושר הייצוא.
  

• התעשייה היא הקטר: התוצר של ענפיה, בלי היהלומים, גדל ברבע הראשון של השנה בקצב שנתי של 21.7%. אפילו התעשייה הסינית לא מתקדמת בצעדי ענק כאלה.
  

• את הצמיחה התעשייתית המואצת של ישראל כבר לא מובילות בעיקר חברות ההזנק הצעירות והקפריזיות, כפי שהיה לפני שש שנים. השגשוג נישא עכשיו על כתפי כל המשק היצרני, לרוחב כל קשת הייצור. שימו לב: התוצר הלאומי בלי חברות ההזנק צמח אפילו יותר מהר מהתוצר עם חברות ההזנק.
  

• למרות הנפט ולמרות הרכישות של מכוניות פרטיות, הייבוא הריאלי לישראל הצטמצם והייצוא המשיך להתרחב. כתוצאה מכך השתפר המאזן המסחרי של ישראל בכ-50% במשך שנה אחת! הנה שלושה מספרים בולטים: ברבע הראשון של 2003 עמד הגירעון המסחרי שלנו על 5.5 מיליארדי שקלים; ברבע הראשון של 2005 הוא ירד ל-2.9 מיליארד; ואילו ברבע הראשון של השנה הצטמק לסכום זניח של 1.5 מיליארד שקל - כאחוז אחד מהתוצר בלבד. זה ממש כלום: לארצות-הברית, למשל, יש גירעון בסחר חוץ המגיע ל-8% מהתוצר.
  

• הגידול ברמת החיים נשען על גידול בפריון העבודה: התוצר לשעת עבודה במגזר העסקי קפץ בכמה מדרגות בבת אחת - עלה בכ-7% עד 8% בקצב שנתי.
  

• הסקטור הציבורי ממשיך לרזות, הרבה מעבר לדיאטה שרשם לו נתניהו. עם כניסתו של האחרון למשרד האוצר, נטלה הצריכה הציבורית-ממשלתית כ-30.6% מהתוצר שיצר כל המשק. חלפו רק שלוש שנים, וחלקה בתוצר ירד לכדי 25.6% בלבד - הכי מעט בתולדות המשק הישראלי. הסיבה העיקרית להרזיה: תת-ביצוע של תקציב הממשלה וירידת השכר של עובדי הציבור.
  

במבט על שלוש שנות ההתאוששות, יש לנו סיבה לשביעות רצון ואפילו השתחצנות קלה: במהלך 36 החודשים הללו עלה התוצר ב-14.5%, התוצר לנפש ב-8.5%, הייצוא ב-27.5%, הייצור עסקי ב-20% ורמת החיים של הישראלי הממוצע עלתה ב-10%, עברה בלא מעט את השיא הקודם של קיץ 2000. יפה, לא?

האינפלציה לא מקלקלת את החגיגה 

האם תימשך הצמיחה גם ברבעי השנה הבאים? התשובה תלויה במצבה הגיאו-פוליטי של ישראל, ברגיעה הביטחונית, במחירי הנפט, בשיעור הפופולאריות של הנשיא בוש - ובמדיניות כלכלית זהירה ושקולה של האוצר ובנק ישראל. מנקודת ראות כלכלית נטו, אין לי סיבה להניח שלא תימשך הגאות. עדיין יש בתוך משאבי הייצור של ישראל פוטנציאל בלתי מנוצל לצמיחה מתמשכת של 6% בשנה. עדיין לא הכנסו לפעולה מנועי צמיחה נוספים כמו הבנייה, התשתיות והפיננסים.

משרד האוצר לא צפוי לעשות שטויות, והתוכנית המתגבשת להפחתת מסים - בין 4 ל-5 מיליארד שקלים - תתרום להמשך

השגשוג. סביר גם להניח שלנוכח עודפי התקציב הברורים, יושקעו המיליארדים הדרושים למאבק בעוני, כי יש כסף ויש הכרח. אשר לבנק ישראל, הוא צריך לטפל במחיר שהמשק מתחיל לשלם עבור הצמיחה המתפרצת: לחצים אינפלציוניים בשווקים. הגידול הרב בכמות הכסף, הזינוק בהון הפרטי ובתחושת הרווחה הכלכלית של מעמד הביניים גורמים לצרכנים לספור פחות כל שקל ושקל. בהדרגה חוזרת ומזדחלת אווירת האינפלציה. מדד המחירים לצרכן עלה באפריל ב-0.9% וב-12 החודשים האחרונים קפצה האינפלציה ל-3.8% - מעל ליעד הממשלה ובמקום הראשון בקרב המדינות התעשייתיות.

האם האצת האינפלציה עלולה לערער את היציבות? לאו דווקא. מנגד פועלים גורמים מרסני-אינפלציה חזקים: ייסוף השקל, שיפור ברווחיות העסקים והירידה בעלות העבודה לשעת ייצור. כך שאין מה לדאוג - איננו עומדים בפני גל גואה של התייקרויות. הנגיד סטנלי פישר לא נתפס - ובצדק - לבהלה, ובהופעותיו הפומביות הוא נותן העדפה ברורה לצמיחה. הוא יעלה את הריבית בעוד רבע אחוז, כפי שכבר נרמז, ואולי בעוד רבע בחודש הבא. עד שהאינפלציה תתכנס ליעדה. ברי מזל הם ראש הממשלה ושר האוצר: לא רק שיש להם בידיים משק אידיאלי, יש להם גם נגיד אידיאלי. שרק לא יקלקלו. ושיזכרו את העניים. הם הכתם, הם הבעיה, ולא רבע אחוז של גירעון לכאן או לשם.

עוד בבלוג של סבר פלוצקר: צל העבר בממשלת פולין