אין גבול לאכזריות - הסעודה האחרונה של מיטראן

הפתיחה של אירועי הידידות ישראל-צרפת, וראיון מצולם עם שגריר צרפת, הזכירו לי את הסצינה מהסרט "מילכוד 22", בה מנסים קורן וקת'קארט לשכנע את יוסאריאן להיות חבר שלהם: "כל מה שאתה צריך לעשות זה להיות חבר שלנו. להגיד לאנשים בבית איזו עבודה טובה אנחנו עושים... או זה, או שנעמיד אותך למשפט צבאי על עריקה".

אז אחרי שעמדתי ביום שלישי בפקק של החיים וביזבזתי דלק, ואחרי שנאלצתי לוותר על משהו מאוד חשוב, אני רוצה להזכיר לצרפתים שאני בהחלט מעדיף לעמוד למשפט על עריקה מאשר להיות חבר שלהם. אפילו את הזיקוקים לא יכולתי לראות אתמול כמו בנאדם מהכביש, בגלל שאיזו משאית (תוצרת רנו, בדקתי) הסתירה לי את הנוף. הסיפור הבא יהיה נקמה קטנה בהם ובבלאגן הצבעוני שהם חוללו, ואם לא נקמה על הפקקים, אז עונש על הבוז'ולה נובו.

אחרי שבישראל אסור יותר באופן רשמי וממצה להאביס אווזים, אפשר לדבר על מנהג מזעזע אחר של בירת הגסטרונומיה העולמית, מנהג שקשור בהאבסה של ציפור אחרת, וזלילתה ברוב טקס. הסיפור מתחיל בסוף 1995, כאשר פרנסואה מיטראן, לשעבר נשיא הרפובליקה הכל יכול, מזמין קומץ חברים וידידים לארוחה אחרונה. מיטראן, שידע שימיו ספורים והוא גוסס מסרטן אלים, החליט ללכת בגדול, לפי כל כללי הגסטרונומיה הצרפתית והפיק ארוחה כהלכתה. היו שם פואה גרא (אז עוד היה מותר לפטם בארץ אווזים), צדפות, צלי כזה וצלי אחר ולסיום - אורטולן, או בעברית - גיבתון.

מיטראן ידע לא מעט שערוריות בימי חייו, חולל כמה והיה שותף לכמה אחרות, ותמיד הצליח להשאיר את הרפובליקה בחדשות ואם לא את הרפובליקה, לפחות את עצמו. כך הוא עשה גם בסעודה האחרונה שלו, שבמהלכה הוא הגיש את האורטולן. האורחים היו המומים כשהם ראו את המנה.  כבר אז הייתה הציפור הקטנה אסורה לציד או לאכילה, ולא בכדי.

כבר בימי הרומאים, היו לוכדים את הציפורים הקטנות ברשתות, מעבירים אותן לקופסאות חשוכות (ובתקופות מאוחרות יותר – מוארות), ומאביסים אותן בתערובת דגנים ופירות – ענבים, תותים, ניצני פרחים וחרקים; הרומאים כינו אותן "בקפיקו" - מנקרות התאנים.

הציפור, שמשקלה כ-30 גרם, מפוטמת עד משקל של 120 גרם ויותר. אז לוקחים אותה, ומטביעים אותה במעט ארמניאק. הבישול שלה קל במיוחד, ולא דורש מיומנות מיוחדת: משפדים אותה כמו שהיא, על קרביה ועצמותיה, או מניחים בתבנית צליה, רצוי מעל לחם. הצליה קצרה: שש עד שמונה דקות - והשומן שלה מטפטף על הלחם, והופך אותו, כך אומרים, למעדן אמיתי, במיוחד אם מורחים עליו מעט גבינת רוקפור.

הדיאטה של הציפור, מיוחדת ועשירה, כאמור, ואמורה להפוך את בשרה למעדן יוצא דופן בטעמו. "זהו פרץ שלם של ניחוחות פרחים וטעמי ארמניאק, שומן עדין שמלטף את החיך והלשון. תחושת העצמות הקטנטנות, הפריכות, המתפתחות, המנוגדת לנעימות, רכות וקטיפתיות הבשר, היא משהו שלא ניתן לתאור מילולי", אומר אחד הציטוטים שמצאתי. ציטוט אחר אומר ש"כאשר אוכלים את האורטולן, אפשר לטעום ולדמיין את כל חייה של הציפור עוברים מול העיניים". עוברים או לא, את הגבתון הצלוי אוחזים בראשו ומכניסים את כולו לפה. יש ללעוס לאט, אומרים כללי הטקס, במשך 15 דקות לפחות. הראש הוא החלק היחיד שאותו לא אוכלים (הייתכן שגם לצרפתים יש גבולות?).

מנהג אחר שקשור בעניין הוא הנחת מפית רקומה על ראשו ופניו של הנהנתן: מנהג זה, שיש אומרים שהונהג על ידי כומר, קרוב משפחה של בריאנט סברין, אבי הקולינריה הצרפתית, נועד כביכול לשמור על הארומות של המנה. אחרים אומרים שהמפית נועדה להסתיר את פניו של הגרגרן: אלוהים, אומרים המקורות, יודע כמה המנה הזאת מרושעת, והזללנים מפחדים שיראה במי מדובר. היום אוכלים את הציפור ולובשים מסכה מטעמי משטרה, אני מניח, ולא בגלל אלוהים, ואם אתם חושבים שהאיסור על ציד הציפור ובישולה מונע לחלוטין את זלילתה גם היום, בצרפת המודרנית, הרי שטעות בידכם. המעדן עדיין מוכן ונאכל לצריכה פרטית (לא במסעדות), במיוחד באזורים מסורתיים יותר של צרפת. הרבה כלי כסף, המון מפיות רקומות, צרמוניה וזיקוקים.

מיטראן, אגב, מת כמה ימים לאחר אותה ארוחת פרידה.