שתף קטע נבחר
 

לזהות את הרוע

הסופר והמחזאי ואצלב האבל, נשיאה הראשון של הרפובליקה הצ'כית, נפגש עם אנשי ציבור, פוליטיקאים ויוצרים ישראלים לדיון על הקשר בין תיאטרון, ספרות ופוליטיקה. "הדבר הכי גרוע זה פוליטיקה של פשרה וויתור"

"האדם רוצה להבין את העולם שבו הוא חי. הוא מתאמץ, מונחה בשאיפה בדרך זו או אחרת לבאר את ההיגיון הפנימי או את הארכיטקטורה של הקיים. הוא אוהב התחלות וסיומים גלויים, בקיצור, הוא כמה לדעת מה היה לפני ומה אחרי כן, מה נובע ממה ומה קשור במה", כתב ואצלב האבל, מחזאי, סופר ומהפכן, נשיא צ'כוסלובקיה לשעבר ואחד האנשים הנערצים בעולם. למפגש עם האבל, שנערך אמש (ד') בתיאטרון בית ליסין בתל-אביב, הגיעו עשרות בודדות של משתתפים שביקשו לגעת באותה תמצית נרמזת ולחלוק כבוד לאיש שהפך למיתוס בזכות מאבקו העיקש למען זכויות אדם בארצו.

 

האירוע נפתח בהשקת תערוכת הצילומים "אסיר, נשיא, אזרח", אשר הוצבה באכסדרת התיאטרון ומלווה דרך עינית מצלמתו של אולדריך שקאכה שלושים שנות פעילות פוליטית וחברתית מתקופת ימי מאסרו של האבל בבית הכלא בצ'כוסלובקיה ועד ימיו כמנהיג מוערך ובעל שם עולמי. משם עברו הנוכחים, שכללו בין השאר אנשי ציבור, סופרים, אנשי תיאטרון ופוליטיקאים, בהם שרת החינוך יולי תמיר, יוסף טומי לפיד, אורנה פורת, יהושע סובול ודוד גרוסמן, לחדר החזרות של התיאטרון שם נערך דיון בנושא תיאטרון, ספרות ופוליטיקה.

 


מתוך התערוכה. צילום: ניב קלדרון 

 

"לא להחזיק בעמדות ביקורתיות היה בהחלט נוח יותר", אמר האבל בתשובה לשאלה האם עם ייסודה של תנועת המחאה המחתרתית "צ'רטר 77" לא חשש שהתנגדות רבולוציונרית לשלטון עלולה לסכן אותו. "זו היתה תקופה של דמורליזציה כללית, תקופה סקפטית שבה אנשים חדלו להאמין בכך שאפשר לשנות את המצב. עם זאת היו אנשים, ואני ביניהם, שהאמינו שהמצב חייב להשתנות. הרגשתי שאנחנו חייבים להפסיק להיות מושאי ההיסטוריה ולהתחיל להיות לנושאי ההיסטוריה. ניסיתי לתאר את המצב הזה במכתב ששלחתי לנשיא צ'כוסלובקיה הקומוניסטית, גוסטב הוסאק. המכתב התפשט בעותקים רבים והתגובות אליו אישרו לי שהחברה הצ'כית מתחילה להתעורר מתרדמתה".

 

מכתב זה לנשיא צ'כוסלובקיה הקומוניסטית והקמת חזית ההתנגדות למשטר, הובילו בשנת 1975 למאסרו של האבל, אשר בעקבותיו הפך לסמל ומופת עבור העם הצ'כי. כמחזאי וסופר עסק האבל בנושאים אוניברסליים שטורדים את המין האנושי, אך כפוליטיקאי נדרש למחוייבות לעם אחד ומדינה אחת. כשנשאל על-ידי מנחה הדיון, העיתונאי אורן נהרי, כיצד מיישבים קונפליקט שכזה, ענה האבל: "לא הרגשתי שיש סתירה בין העמדות האוניברסליות שלי לבין הצ'כיות שלי. השתדלתי לשמר כבוד כלפי זכויות האזרח, כבוד אנושי, פלורליזם פוליטי, כלכלת שוק ושורה ארוכה של ערכים נוספים שניסיתי לקדם בארצי. אני סבור שאם הייתי חי בארץ אחרת, הייתי חותר אל אותם הדברים. לא הרגשתי מעולם שהמאמץ לקידום המטרות הלאומיות עומד בסתירה לערכים בהם אני מאמין. ההיפך, תמיד סברתי שהאינטרס הלאומי הכי גדול שלנו הוא לשרת ערכים אלה. כאשר שמים מעל לערכים האוניברסליים, ערכים לאומיים ולאומניים אני מייד מתחיל לחשוש ולחשוד".

 

נהרי הקפיץ את יושב הפאנל יוסף טומי לפיד ממקומו כשפנה לשרה יולי תמיר ואמר שכמו הנשיא האבל, במדינה שונה ותוך לקיחת סיכונים שונים, גם היא היתה חלק מתנועת מחאה ומאוחר יותר עשתה את הדרך אל שולחן הממשלה. "איזו השוואה זו?", שאל לפיד והשרה תמיר חיזקה את דבריו ואמרה: "זה אחד המקרים הבודדים בהם אני מסכימה עם לפיד. אנחנו היינו תנועת מחאה בתוך משטר דמוקרטי, וגם אם היו טאבו ששברנו, מעולם לא נזקקנו לאומץ ולנחישות שהיו לאנשים בצ'כיה, לא עברנו את מסלול הייסורים שהם עברו".

  

לפיד, שהתרגש מאוד מנוכחותו של האבל, אמר: "ואצלב האבל היה בכלא כשאינטלקטואלים רבים נשארו מחוצה לו. זכותו הגדולה שהצליח להעביר את המסר מבית הסוהר אל העולם כולו. ויקטור הוגו אמר שכאשר יש רעיון שהבשיל זמנו, לא ניתן לעצור אותו, אבל בשביל שרעיון יבשיל ויגיע זמנו, דרושים אנשים שיביעו אותו. אנחנו יושבים פה בנוכחות אחד משלושת האנשים ששינו את גורלה של אירופה. האחרים היו גורבצ'ב ולך ולסה. כשיכתבו את ההיסטוריה של אירופה מן הקומוניזם אל החופש, לשלושתם יהיה בה מקום של כבוד וכבני אדם אנחנו חייבים להיות להם אסירי תודה על כך".

  


אורנה פורת בתערוכה. צילום: ניב קלדרון

 

הכל פוליטיקה

  

"סופר אינו יכול להתעלם מפוליטיקה והמצב בו שרויה ארצו ישתקף תמיד בעבודתו באופן ישיר ועקיף", כתב האבל בשנת 1990. נדמה כי דוד גרוסמן, שהשתתף גם הוא בדיון, נבחר לייצג בו את קול הכתיבה הפוליטית שפונה אל מצפונה של החברה. "כשאני שומע את מר האבל מדבר אינני יכול שלא לקנא. ניסיתי לחשוב מתי בפעם האחרונה שמעתי מנהיג ישראלי שמדבר בצורה טבעית ואותנטית על ערכים של שלום ופיוס, שלא מתבייש להכניס אידיאולוגיה לתוך הפוליטיקה שלו. כשאני מקונן על כך אומרים לי בדרך כלל שזה נובע ממצב המלחמה בו אנו שרויים, וכשיהיה שלום, אז יהיה אפשר. אני חושב ההיפך, אולי בגלל זה שאנחנו לא מעזים, המנהיגים שלנו שכחו את האפשרות בכלל לדבר על ערכים אנושיים אוניברסליים כמו תקווה ששלום יכול להביא לנו. הייתי רוצה שתינתן לנו ההזדמנות להגיע אל המקומות שבתוכנו, לגעת בערכים המכוננים שלנו ובזהות האותנטית שלנו שממנה אנחנו נגזלים בגלל הסכסוך הזה, בגלל שאנחנו מכורים כל כך לטרמינולוגיה הקונפליקטואלית והלוחמנית".

  

גרוסמן הוסיף ואמר כי במצב שבו הולך ונוצר פער גדול יותר בין הפוליטיקה המיידית לבין ערכי היסוד המכוננים שלה, הנפגעת הראשונה שמעוותת ומסולפת היא השפה. "זה הדבר הראשון שמערכות גדולות כמו שלטון, צבא ועיתונות מעוותות כשהן באות לתאר את המציאות", אמר גרוסמן והתייחס למכבסת המילים עליה כתב בספרו "הזמן הצהוב". גרוסמן הוסיף ואמר: "זו שפה שלא מתארת את המציאות אלא נועדה לחצוץ ביננו לבינה, נועדה לרכך לנו את המגע עם המציאות הזו הקשה מנשוא. סופרים לא יכולים לסבול זיוף שכזה. הם מרגישים קלסטרופוביה בתוך הקלישאות. כשסופר מגיע לעשייה פוליטית הוא מביא איתו איזו ידיעה בסיסית שאין דרך אחת לתאר את המציאות. יש המון נקודות מבט בראייה שלה. אין רק הסיפור שלנו, הסבל שלנו או הצדק שלנו. אם אתה רוצה באמת להיות במגע עם המציאות, אתה חייב לחשוף את עצמך לכל זוויות הראייה, והספרות היא בדיוק המקום שבו כל זוויות הראייה, אפילו אלא שסותרות ועוינות זו לזו, יכולות להתנגן יחד".

  

גם האבל עצמו קשר לא פעם בין הפוליטיקה לאמנות המילה הכתובה. "מובן שפוליטיקה חייבת לעבוד עם אותות, סמלים ופולחנים", כתב בספרו "בקיצור, בבקשה" שראה אור לאחרונה, "מובן מאליו שתמיד היא במקצת הצגה. שפת הסמלים והאותות מעידה על משמעות הנעשה לעתים בצורה מובהקת ומעוררת מחשבה יותר משפת המילים". המחזאי יהושע סובול, שהתבקש לשוחח על הקשר בין מילים, מציאות ופוליטיקה ועל השפעת התיאטרון הפוליטי הריאליסטי מול השפעת התיאטרון הפוליטי האבסורדי, אמר: "לבני אדם יש שתי תכונות מצוינות. האחת, היכולת שלנו לזכור, והשנייה, היכולת שלנו לשכוח. השילוב בין השניים הוא זה שמאפשר לנו לחיות. אם היינו זוכרים כל הזמן את הצפוי לנו, לא היינו יכולים לקום בבוקר. אם היינו שוכחים את הצפוי לנו, היינו חדלים לתפקד ביעילות במציאות. האמנות ובכללה התיאטרון הולכת על חבל דק ובאה להזכיר לנו את מה שידענו ושכחנו ולעתים להשכיח מאתנו את מה שאנחנו יודעים ומפחדים לחשוב עליו. בתיאטרון יש היצר הרע לאסוף בני אדם ולהציג בפניהם דברים שהם רוצים לשכוח. זה מעורר תגובות מרתקות, הקהל נדרך, מתעורר, לפעמים צורח ומתקומם אבל זה תפקיד התיאטרון בין אם באמצעים ריאליסטיים או אבסורדיים. בכל מציאות יש איזו שהיא דיקטטורה. משתחררים מאחת ונכבלים באחרת. צריך להיות ערים לכך".

 

אחרי שעה ארוכה בה הקשיב לדוברים אמר האבל: "עם רוב הדברים שנאמרו על-ידי עמיתי הסכמתי. אני סבור שהמשימה הכי גדולה של אנשים שיצאו ממשטרים קומוניסטיים היא להעביר את הניסיון שלהם הלאה לאנשים שלא חוו משטרים מסוג זה. הלקח הגדול ביותר של העם שלי הוא שאסור לוותר לרוע, שצריך לזהות אותו מן ההתחלה. הדבר הכי גרוע זה פוליטיקה של פשרה וויתור. גם בימינו יש דיקטטורות ומשטרים טוטאליטריים כמו בקובה, בלרוס, בורמה וצפון קוריאה. כל מי שמרגיש אחריות כלפי העולם בו הוא חי צריך להתעניין במה שקורה במדינות האלה. האיחוד האירופי נוטה לעתים לעצום עין בפני אי כיבוד זכויות אדם במדינות מסוימות בגלל אינטרסים כלכליים. אנחנו צריכים להיות מודעים לכך, ובדיוק בשל כך חשובה הצטרפותן לאיחוד של מדינות חדשות שבעברן היו חלק מהאימפריה הסובייטית ומנסות כעת להכניס עקרונות חדשים לאיחוד. הן אולי חברות פחות מפותחות ולבטח בעלות פחות אמצעים, אבל יש להן מה לתת. הן מביאות לאיחוד את הניסיון והן מזכירות שאת הרוע צריך לזהות ואסור לוותר לו. אם לא נעשה את זה, זו תהיה תחילת הסוף".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
האבל. "הלקח הגדול ביותר של העם שלי הוא שאסור לוותר לרוע"
צילום: ניב קלדרון
לפיד. "בשביל שרעיון יבשיל ויגיע זמנו, דרושים אנשים שיביעו אותו"
צילום: ניב קלדרון
ליאור אשכנזי מקריא קטעים מכתבי האבל
צילום: ניב קלדרון
האבל, נהרי ותמיר. "איזו השוואה זו?"
צילום: ניב קלדרון
לאתר ההטבות
מומלצים