ואף מילה על המקווה

"כשרכשו את זכויות התרגום לספר שלי", אומר הסופר הקנדי דיוויד בזמוזגיס, "אמרו לי שזה יוצא דופן, שבדרך כלל לא מתרגמים לעברית ספרים כאלה - שהאנשים כאן לא רוצים לקרוא על יהודים מחוץ לישראל. אבל הספר שלי הוא ספר על אנשים חילוניים שהם במקרה גם יהודים. לדברים שמעסיקים אותם אין שום קשר למִקווה. הם עסוקים בעבודה, במשפחה, בסקס, בחיים".

בזמוזגיס, בן 33, נולד למשפחה יהודית בלטביה והיגר עם משפחתו לקנדה בסוף שנות השבעים. "נטשה", ספרו הראשון, מספר את סיפורה של משפחת ברמן, משפחת מהגרים יהודים מרוסיה - המקבילה במובנים רבים למשפחתו - דרך עיניו של הילד מארק, שמנסה להשתלב בארץ המערבית החדשה. "נטשה" זכה להצלחה גדולה ואף קיבל את פרס וינגייט שמעניק כתב עת יהודי בבריטניה שבו זכה גם הסופר עמוס עוז. היהדות אמנם נוכחת בספר, אולם יש בה משהו אינטימי ועדין שמייחד אותו מספרים אחרים במסורת הזאת.

נטשה, שעל שמה נקרא הספר, היא נערה יוצאת דופן בת 14 ממוסקבה, שאמה באה לקנדה כדי להתחתן עם דודו של מארק. בינה לבין מארק מתפתחת בחשאי מערכת יחסים מינית. "דמותה של נטשה באה מכל מיני מקומות", מספר בזמוזגיס שביקר באחרונה בישראל, "גרתי בלוס אנג'לס והיה לי שם חבר שהתפרנס מעשיית סרטי פורנו. גם הוא היה יהודי שבא מרוסיה. הייתי סטודנט לקולנוע והייתי עוזר לו לפעמים. פעם צילמנו איזה סרט במשרד של בחור רוסי אחד שבא ממוסקבה. הוא הגר ללוס אנג'לס והאנגלית שלו היתה גרועה מאוד והוא לא הסתדר שם. כל הזמן הוא דיבר על מוסקבה וכמה הוא מתגעגע אליה. חבר שלי גרג היה עסוק בבימוי של הסקס והכול, ולא היה לי מה לעשות אז הקשבתי לבחור הרוסי הזה. הוא סיפר לי על חבר שלו שהיה במאי באולפני מוסקבה, אולפנים יוקרתיים מאוד בימי המשטר הסובייטי, והפך לבמאי סרטי פורנו ברוסיה, בעיקר עם ילדים. הבחור הרוסי התחיל לתאר לי איך הם היו נוסעים לדאצ'ה של הבמאי הזה וכמה יפה זה היה, ואיך התרוצצו שם המון ילדים וכמה כיף היה להם, ואיך הם נהנו והיו מאושרים, היו אוכלים ונהנים ועושים גם סקס. במשך כמה שנים חשבתי על הסיפור המוזר הזה וכמה ממנו היה אמיתי וכמה שקרי, וזה במידה רבה המקור לדמותה של נטשה. כיצד תראה ילדה שבאה משם? כמו הרבה דברים אחרים בספר זה הרעיון של לקחת משהו זר כזה ולנסות ולשלב אותו בעולם של הספר, בחיים של המשפחה הזאת".

אתה מעדיף להגדיר את "נטשה" כספרות מהגרים ולא ספרות יהודית?

"אני חושב שמרבית הספרות היהודית, במיוחד בצפון אמריקה, היא ספרות מהגרים. אני חושב שהספר שלי שייך למסורת הזאת - ספרות מהגרים יהודית. אבל האמת היא שבעיני הבעיות של מהגרים זהות בכל מקום, בין אם באת מבנגלדש ובין אם באת מתימן, אתה חושב כיצד לספק את הדברים הבסיסיים שאתה זקוק להם".

הדמויות בספר מנוכרות מאוד ומנותקות מהסביבה שלהן ועם זאת, אין כמעט שום ביקורת בכתיבה שלך. נדמה כי הדמויות שלך משלימות עם גורלן ונחושות בדעתן להשתלב בכל מחיר.

"קודם כל, חשוב לזכור שמי שגדלו תחת המשטר הסובייטי, ובעיקר היהודים, בזו למשטר הזה שהזכיר להם כל הזמן את יהדותם בדרכים שליליות. הם שנאו לחיות שם ושמחו מאוד לעזוב. הם רצו לבוא למערב. ושנית, אני דווקא חושב שאין רגש שלא מיוצג בספר. בעיני כתיבה אפקטיבית קשורה בדינמיקה. כמו במוזיקה, למשל, אתה מאזין ליצירה שקטה ואז לפתע היא מתחזקת, ואז שוב נעשית שקטה, וכך מרגישים טוב יותר את העוצמה, בגלל הדינמיקה הזאת, בגלל ההבדלים בין החלש לחזק. אין צורך לצעוק מגגות הבתים את הקושי שבלהיות מהגר כדי להעביר את הרגש הזה, ואם תצעק את זה בכל הכוח לא תרגיש את זה. הדרך היחידה להרגיש היא להזכיר את זה פה ושם. אם תצעק בכל הכוח אנשים יפסיקו להקשיב. ומכל מקום, אני חושב שאנשים יכולים להזדהות עם חוויית המהגרים מפני שמדובר בדברים אנושיים פשוטים, שהם פשוט יותר ספציפיים בחוויית ההגירה. כולנו מרגישים זרים לפעמים".

אז כיצד בכל זאת אתה מתחבר לזהות היהודית שלך?

"אני מאוד מודע לה. מבחינה תרבותית יותר מאשר דתית, אני חושב. אני נע בעולם בתחושה שאני יהודי, לא רוסי ולא קנדי".

מה זה אומר לנוע בעולם כמו יהודי?

"זה אומר להרגיש חלק ממיעוט, להשתייך למיעוט היסטורי. יש לזה גם היבט פרנואידי, לא צריך להיות, אבל יש. אני לא יודע איך לתאר את זה אחרת - זה משהו שמסיבה כלשהי ברור ונראה רק לי עצמי".

ואיך אתה מרגיש עכשיו בישראל? זאת הפעם הראשונה שלך כאן? כשסול בלו (גם הוא סופר יהודי אמריקאי) ביקר בישראל לראשונה, הוא אמר שמעולם לא הרגיש זר כל כך.

"אני מרגיש בדיוק ההיפך. ביקרתי כאן כשהייתי בן שבע. סבא וסבתא שלי גרו ליד חיפה, בקריית ביאליק. יש לי כאן קרובי משפחה. אני מרגיש מאוד בבית. אני ממש אוהב להיות כאן. באמת. אני יכול לדבר כל שפה, חוץ מערבית. היידיש שלי גרועה למדי, אבל אני דובר אנגלית, רוסית ועברית. זה משרה נינוחות גדולה. אני יכול להתפרץ לכל שיחה ולהבין על מה מדובר! אני לא מרגיש זר כאן. עבורי לבוא לארץ שיש בה כל כך הרבה דגלי ישראל וכל כך הרבה מגני דוד על הקירות זה דבר מאוד מוזר, כי בכל מקום אחר בעולם אם אתה רואה מגן דוד על קיר אתה יודע שזה חלק מעלבון".

וכסופר, איך אתה מתמודד עם העובדה שאתה נע בין שלוש שפות שונות?

"רוסית היא שפת האם שלי במובן זה שזאת השפה הראשונה שלי. השפה שאני שולט בה הכי טוב היא אנגלית ולמדתי עברית במשך שמונה שנים. העברית, יותר מכול, היא עבורי שפה דתית, אפילו שאני יודע שבישראל זאת שפה מדוברת ופופולארית. כמו רוב היהודים מחוץ לישראל אפילו אם אתה מצליח ללמוד עברית, החוויה היא חוויה דתית - ספר התפילות, ההגדה וכו'. לא דיברתי עברית כבר 20 שנה והייתי טוב בלימודים. הייתי באמת טוב! חבל שזה אבד, אני מנסה לדבר כאן עם נהגי המוניות... אבל למען האמת, העברית לא משפיעה על הכתיבה שלי.

"אני לא מרגיש מתח בין השפות, אני מרגיש משוחרר כי השפה מספקת לי גישה. מה שמפריע לי זה אי-היכולת להרגיש שייך מספיק לכל אחת מהתרבויות האלה: כשאני מוקף בדוברי רוסית, אני מרגיש שאני לא רוסי מספיק, אני מרגיש את הצד האנגלי, ואם אני בקרב קנדים מתעורר הצד הרוסי וכו'. אבל זה לא מאוד מפריע".

סופרים רבים מנסים להמחיש את חוויית ההגירה דרך השפה - הם מחדירים אל הטקסט את ה"דיאלקט היהודי", מעין יידיש אמריקאית. בספר שלך זה לא קיים, האם זאת בחירה מודעת?

"כן. אף פעם לא אהבתי את זה. אני חושב שיש בזה משהו פרובינציאלי. ויש גם משהו חשוד באיכות הפרובינציאלית והאקזוטית הזאת. אני כותב על יהודים מרוסיה ואני כותב באנגלית ואני רוצה שחוויית הקריאה לא תמשוך תשומת לב לזרות של הדמויות, לא באופן מפורש כל כך. צריך לאפשר לקורא להבין את זה רק דרך הפרוזה האנגלית. אני חושב שפעמים רבות הדיאלקט הזה הוא מלאכותי. הסופר מבקש לייצר דמויות זרות, או אקזוטיות אמינות, אבל הוא עושה את זה באופן מאוד שטחי. אני חושב שמה שחשוב זה להעביר את החוויה, ועליך להיות מסוגל לעשות זאת באמצעות הפרוזה. ישנם סופרים שעושים זאת היטב, למשל, הנרי רות בספר 'ואולי שינה', ואני מבין למה הוא עושה את זה, אבל בספר שלי כל הדמויות מדברות ביניהן רוסית, אז לכתוב בדיאלקט יהיה כמו בסרטים ההוליוודיים האלה, שבהם הדמויות מדברות במבטא זר אפילו כשהן מדברות בשפה שלהן, או שמביאים שחקנים עם מבטא בריטי כדי להעניק תחושה שהדמויות זרות - זה פשוט מכשיר מלאכותי לחלוטין. אני חושב שבתוך המבנה של הספר צריך לוודא שכולם מבינים אחד את השני. אני מאוד מודע לזה. אני כמעט לא משתמש במילים ברוסית בספר, מלבד המילה בבושקה, שפירושה סבתא, ועוד מילים ספורות שאין להן מקבילה באנגלית.

נוסטלגיה להמונים

"חוויית ההגירה היום היא שונה מהאופן שבו חוויתי אותה בסוף שנות השבעים", אומר דיוויד בזמוזגיס. "אני חושב שההבדל העיקרי הוא שאנחנו באנו מברית המועצות ועדיין היתה לנו מנטליות סובייטית שהקשתה עלינו. גם החברה היום קולטת את הזרים באופן שונה, בעוד שבדור הקודם הדגש הושם על היטמעות בחברה החדשה, היום עניין נפוץ בקרב הצעירים הוא לחזור לשורשים שלהם. אז יש את הדור הקודם - דור ההורים והסבים שבאו אל הארץ החדשה ורצו להשיל מעצמם את כל המאפיינים החיצוניים של הארץ שממנה באו ולהיות אמריקאים טובים, ויש את הילדים והנכדים שרוצים פתאום להיבדל, להתחבר לאתניות שלהם. זה המקור של כל 'ספרות המקפים' שרווחת כיום, ספרות לטינית-אמריקאית, ספרות אפרו-אמריקאית וספרות יהודית-אמריקאית שקיימת כבר הרבה זמן.

"אני חושב שיש משהו מאוד שטחי גם בניסיונות ההתבדלות האלה, מפני שאם לא באת ממזרח אירופה ואתה לא מדבר יידיש, כמה מתוך כל זה הוא באמת המורשת שלך? לכן כותבים רבים פונים אל הדת. הספרות היהודית באמריקה היום היא בעיקר רומנים היסטוריים - אנשים צעירים כותבים על עולמות שמעולם לא חוו. הם חשים נוסטלגיה כלפי משהו שלא הכירו, בעצם הם כותבים על הסבים והסבתות שלהם. יש הבדל בין החוויה היהודית לחוויות אחרות, אבל זה הבדל קטן, זה לא עד כדי כך שונה, והספרות הזאת מנסה להגדיל את ההבדל הזה. זה בסדר להיות נוסטלגי כל זמן שאתה לא מנסה להציג את זה כמציאות".

ובתוך מסורת הכתיבה של ספרות המהגרים היהודית, מי הסופרים שהשפיעו עליך?

"ליאונרד מייקלס השפיע עליי מאוד. הוא סופר יהודי אמריקאי שכתב בעיקר סיפורים קצרים ופעל בסוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים (ספרו 'מועדון הגברים' תורגם לעברית בהוצאת זמורה ביתן, הוא משתתף גם בקובץ 'מה הסיפור שלך? סיפורים אמריקניים משנות ה-60 וה-70' בעריכת משה רון, שיצא בהוצאת עם עובד.) הוא כתב מה שניתן לכנות ספרות לא יהודית, על יהודים".