אלייך, ניו זילנד

חודשיים באוסטרליה וניו-זילנד הביאו אותי למסקנה הבאה: עם כל הכבוד לטבע הפראי ולמראות הקסומים, יותר משהיה זה טיול של נופים, זה היה טיול של אנשים. אנשים שהמשותף לכולם הוא הרצון למשהו אחר. להיות מישהו אחר, לעשות משהו אחר, להמצא במקום אחר. חלקם לא מודעים לעובדה שהם חיים בפער מתמיד בין הרצוי למצוי, חלקם מנסים לצמצם את הפער ולא מצליחים, ורק מעטים מהם באמת חיים את החלום. יומן מסע באוסטרליה וניו-זילנד, פרק שני.

לקריאת הפרק הראשון לחצו כאן

כמעט שבוע בסידני - וכל כך הרבה עוד לפניי. אתמול פגשתי את ר' המאוכזב. מאוכזב זה אנדרסטייטמנט, ר' בהלם תרבות. אחרי חודש בניו-זילנד הקסומה הוא נחת הישר לאכסניה המזעזעת בבונדיי ביץ'. המעבר החד הציף אותו נוסטלגיה אובססיבית, כשהוא לא מפסיק להשוות במרירות. הצעתי לו להמתיק את היום עם קפוצ'ינו. הקפוצ'ינו באוסטרליה הוא פינוק אמיתי - הקפה מצוין, הקצף מושקע ונדיב, ומעליו אבקת קקאו וקינמון. התענגתי על כל לגימה אבל ר' מיהר להכניס אותי לפרופורציות: "אחרי הקפוצ'ינו בניו-זילנד, אי אפשר להתלהב מקפוצ'ינו".

א', "העשיר בפוטנציה", הציע לי לצאת איתו לטיול של חודש במדבר, אבל

 אני הסתפקתי בטיול של יום אחד ב-Blue Mountains עם ר'. האזור, שנמצא כ-100 ק"מ מערבית לסידני, נקרא כך כי אדי הלחות שעולים מאלפי האיקליפטוסים בשילוב הטל יוצרים אשליה של הרים כחולים. באמת אשליה, כי מעולם לא נראו הרים ירוקים יותר. "טוב, היום הראות לא כל כך טובה", התנצל המדריך, אבל בירור רטרואקטיבי גילה שכל עניין ההרים הכחולים הוא סוג של מיתוס. משם המשכנו ליער גשם אטרקטיבי, או לפחות ככה חשבתי, עד שר' צינן את התלהבותי: "אחרי יערות הגשם בניו-זילנד, אי אפשר להתלהב מיערות גשם". המשכנו לגן חיות עם קנגרו שמסתובבים חופשי וקואלות שאפשר ללטף, סיירנו בכפר האולימפי הזכור משנת 2000 וקינחנו בשיעור מגניב בזריקת בומרנג.

עשרות חברות מוציאות טיולים דומים לאזור ההרים הכחולים. לנו עלה הטיול 98 דולר והוא כלל ארוחת צהריים שווה. אם תגיעו עצמאית, תוכלו גם לעשות טרקים ביערות או לטפס על ההרים (כי הם שם), אבל אם מתוכנן לכם עוד טבע בהמשך הטיול, אפשר לוותר על האזור.

ניו-זילנד תחילה

כשחזרנו לבונדיי פגשנו את א' במסיבת חוף. "נו, את באה איתי למדבר?" הוא דחק בי. "תשמע, ר' אומר שאחרי ניו-זילנד אי אפשר להתלהב מכלום". א' הגיב בבטחון מופרז: "מדבר זה מה שאת צריכה עכשיו. אחר כך ניסע לניו-זילנד". החלטתי לישון על זה. הגודל, גם כאן, בהחלט קובע. איך בולעים את היבשת הענקית הזו בשלושה שבועות? עכשיו, כשהייתי צריכה נתונים כדי להחליט בעד או נגד, הצטערתי על כך שנכנעתי לשיקולי כובד ולא סחבתי איתי מדריך טיולים מהארץ. 

נכנסתי לסוכנות נסיעות בבונדיי ופירטתי את התכנון המקורי שלי: "שבועיים בחוף המזרחי, עד Cairns הצפונית ומערבה למדבר. כמה שעות נסיעה זה? 10? 12?". הסוכן חייך: "ימים, את מתכוונת כמה ימים". "אהה. יש רכבת? אוטובוס?". "טיסה", הוא חייך שוב. "טוב, עזוב רגע. נגיד שהגעתי למדבר, אפשר לעשות אותו בכמה ימים?". "שבועות", הוא דקלם, והפנה אותי לשלט בצד: "Australia is a big country. Please think about it while you’re planning your trip".

כולם יודעים שאוסטרליה גדולה, אבל רק כשמגיעים הגודל נהיה מוחשי.

 הרגשתי שמשהו בי עדיין לא הבשיל כדי לעכל אותה, והמפגש עם עוד ועוד אנשים שחזרו מניו-זילנד נפעמים עשה את שלו: אם יספרו לכם על המאכל הכי טעים בעולם - לא תרצו לאכול אותו? אם יספרו לכם על האיש הכי נחמד בעולם - לא תרצו להכיר אותו? ואם יספרו לכם על המקום הכי יפה בעולם - לא תרצו לנסוע אליו? "תן לי כרטיס לניו-זילנד בבקשה".

התקשרתי הביתה לבשר על השינוי בתוכנית, והוא היה שם. יפה, נקי, דובר אנגלית שוטפת. מדריך "לונלי פלנט" לאוסטרליה וניו-זילנד חיכה לי, כמו משמיים, בתא טלפון ציבורי. הסתכלתי ימינה ושמאלה, אבל אף אחד לא הראה סימני שייכות. בפנים היתה הקדשה בעברית. שאלתי בבית חב"ד אם מישהו מכיר את "אחיעד היקר", אבל לא (אחיעד היקר, הספר יוחזר לך על פי סימנים מזהים). 

בין ערים ואיתנים

למחרת נפרדתי מא' ו ר' המאוכזבים ואחרי כמה שעות נחתתי באוקלנד, הגדולה בערי בניו-זילנד. באכסניה פגשתי את מייקל וגארת' (אנגלי וסקוטי) שהיו עסוקים בהרכבת פאזל. פאזל? במקום הכי יפה בעולם אני אשאר באכסניה לעשות פאזל? יצאתי לסיבוב בעיר כדי לגלות את מה שקיבל אישור מאוחר יותר: הערים בניו-זילנד הן רק תחנות מעבר בין איתני הטבע. תמיד יש מה לעשות - באוקלנד יש מוזיאון, גן חיות, גלריה לאמנות, מרינה, מועדונים, מגדל תצפית וכו', אבל כשמוגבלים בזמן ותקציב כדאי לקחת מכל מקום את הייחודי לו.

כשחזרתי מייקל וגארת' היו מרוצים ועולצים - הפאזל הושלם, וזה בדיוק הזמן, מבחינתם, לצאת לשתות משהו. הלכנו ל-"Minus 5” - בר שכולו קרח: הקירות, הכסאות, הבר, הפסלים. תמורת 27 דולר נתנו לנו בגדי חורף וקוקטייל אחד, בכוס מקרח כמובן. המקום קטן, כך שהתבקשנו לשהות בו עד חצי שעה, לא שרציתי להיות יותר מזה במינוס 5 מעלות. כשיצאנו מהפריזר הסתבר שזאת היתה רק יריית הפתיחה לסיבוב פאבים אינסופי (פאב הקרח נמצא ליד הנמל במתחם שנקרא Princess Wharf והוא פתוח כל השנה).

אחרי לילה קצר הדרמתי ל-Rotorua, עיר הגופרית. מתחת לאי הצפוני של ניו זילנד רוחשת וגועשת פעילות וולקנית וסביב Rotorua מרוכזות בריכות

 גופרית טבעיות שנותנות לעיר ארומה קלה של ביצה סרוחה. נסעתי לשם עם אלכס, קנדי מרובע בן 29 עם קול כבד, מונוטוני ומשתעמם מעצמו. במשך 3 וחצי שעות הייתי על הגבול בין ערות לשינה. אלכס עובד כחוטב עצים כבר שנים, מה שנותן לו, כנראה, השראה להרבה בדיחות קרש. הוא התעקש לחמוד לצון ("מזל שמצאנו עוד תחנה ברדיו, אחרת היינו צריכים להמשיך לדבר") ולהבהיר שהרגע עברה בדיחה באוויר ("סתם התלוצצתי. הבנת, נכון?"). הוא גם העשיר את עולמי במידע על הסכנות שבשבבי עצים ועל מספר חוטבי העצים בוונקובר (20 אלף, תודה ששאלתם). "עבודה קשה", אמרתי. "נכון", הוא הסכים. "אבל זמנית. לא החלטתי מה אני רוצה לעשות בחיים". "אתה בן 29", אמרתי לו. "אני עדיין מתלבט. החלום שלי הוא להיות בדרן או קומיקאי, אבל הבעיה היאאא...", הוא פיהק בשעמום, "...הההבעיה היא שאנשים לא מבינים את ההומור שלי".

הגענו לאכסניית Kiwi Paka YHA Rotorua המתוקה, עם צוות אדיב, חייכן ויעיל להפליא, בריכות רחצה טבעיות, בר וביליארד (כתובת: 60 Tarewa Rd). לקראת הערב השמיים זעקו ורוד וכתום בשקיעה היפה ביותר שראיתי. בהיתי בה ממושכות וחשבתי על אלכס ועל ההבדל בין פנטזיה לחלום. פנטזיות, מעצם טבען, לא נועדו להתממש ואילו חלומות אפשר וכדאי להגשים. אבל עם כל הכבוד, החלום צריך להיות מודע למגבלות בעליו. האם המגבלות מסמנות לו שכדאי לוותר על החלום?

• בפרק הבא: בריכת שמפניה, מאורים ואמריקנים נגד המין הנשי