שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מספר הולך לאיבוד
    התעלומה האמיתית של "הרוצחים" היא איך מספר נפלא כמו דרור בורשטיין לא יודע מתי להפסיק
    יש ספרים שבקריאתם מתחדשת בך האהבה לספרות. כזה היה עבורי ספרו של דרור בורשטיין, "אבנר ברנר", שראה אור בשנת 2003. בתקווה גדולה והתרגשות ניגשתי אפוא לספרו החדש "הרוצחים". לא אשתמש כאן בקלישאה "כי כגודל הציפייה כך גודל האכזבה"- ספרו החדש של בורשטיין עשוי היה להיות מלאכת מחשבת של המעשה הסיפורי, לולא התחנן הרומן עב הכרס נואשות ליד עורך שתלטש אותו ותנפה את כל העודפים שמעיקים עליו ומתישים - ממש כך - את הקורא.

     

    לספר הזה דרוש קורא חכם קשוב וסבלני ולא עצלן ולא עייף. זמן רב הקדשתי לקריאתו ולא פעם הפכתי קצרת רוח ועפעפי צנחו. העדינות והענווה של "אבנר ברנר" נרמסים כאן בידי המלל העודף וההתענגות של בורשטיין על כתיבתו.

     

    בורשטיין אינו סופר שמקל על הקורא. הוא לא יחניף ויספק סיפור אחד שלם, ליניארי, עם התחלה וסוף, דמויות מהימנות ומסגרת זמן ברורה. במקצב מבריק הוא מספר את אותו הסיפור שוב ושוב, וכל דמות חושפת עוד טפח מתמונה גדושה שאי אפשר לקשור את קצותיה ולכנס אותה לסיפור קוהרנטי (אף שהוא שם) מבלי "לרצוח" את הטקסט. בורשטיין, כמו יצחק לאור, שדי באיזכור שמו כדי לומר כמעט הכל על "הרוצחים", מציג כאן נרטיב שבור שנע לפנים ולאחור וסורק כמו מגרפה (כולל הרווחים) את מה שלא מפסיק להתרחש בחייהן של שלוש משפחות ועוד אחת.

     

    הקורא, שבמאה העמודים הראשונים נדמה לו שהושלך אל תוך התוף המהביל של מכונת כביסה, מפלס בתוך הספר הסמיך את דרכו באיטיות. מי שיבחר להירתם

    למאמץ לצלוח את הספר יתפור לו את העלילה בכוחות עצמו. ובכל זאת, ארבע משפחות יש ברומן ושתי רפובליקות קטנות אשר קורסות אחת אל השנייה: משפחת לוין, שהם האב שרגא, משורר כושל, אשתו עו"ד לאה לוין ובנם היחיד, נחמן, גם הוא משורר; מלכיאל רובינזון, קצין שהשתבשה עליו דעתו, אשתו ורדה שנמלטה מנחת זרועו לאוסטרליה, ושני בניהם – גדי, אשר נהרג בלבנון ושאול רובינזון, גרפומן; וכן עורך הדין הנודע ברונו קירש, ניצול שואה עב בשר ועשיר כקורח, ובנו עו"ד יז'י קירש, גם הוא ניצול שהתאחד עם אביו שנים רבות אחרי המלחמה; ולבסוף משפחת מישורי, המשוררת הנלעגת רינה ובעלה השופט המושחת יעקב, ובנם דניאל - מתמחה במשרדו של קירש ואולי גם רוצח.

     

    רשימת המצאי הזאת ודאי מראה גם למי שטרם קרא כי הספר נע בין "הרפובליקה הספרותית" ל"עולם המשפט" וכל זה ממוקם, לפי המסורת האיציק-לאורית, בצילו של הצבא שהוא "המגרסה, המחק הגדול" אשר מוחק "את מה שכותבים בצד השני של השדרה". השדרה היא כמובן שדרות שאול המלך בתל אביב: "מצד אחד המוזיאון וממולו הצבא, וממול בית IBM ומתחת לו בית אסיה, ולפניהם בית המשפט, וכאן הספרייה" ולא רחוק משם גם איכילוב. במתחם הכוח הזה, ומדי פעם גם ברחביה שבירושלים, בוחן בורשטיין את הקשר הסבוך שבין ספרות למשפט.

     

    הסיפור שאינו מתחיל

     

    פשר המשיכה של איש הרוח אל החוק היא סוגיה מרתקת; בורשטיין מונה את גנסין, מוסיל, סרוונטס ,פסואה, מלוויל וגם ויזלטיר בין היוצרים שהגיעו דרך לימודי המשפטים אל הספרות והשירה. בשני השדות מולכת המילה, הרטוריקה, ושניהם מבנים מציאות ונאבקים על מושגי האמת והמשמעות. האם הספרות, כאמנות שאין בה חוק, ולשונה לשון עודפת ומוזיקלית טומנת בחובה איזו אמת מוחלטת, או שמא לשון החוק המדוייקת, הקשיחה היא שמבנה את המציאות האנושית? בורשטיין הופך בקשר בין השניים ומטשטש את ההבחנות; בין השאר הוא טוען כי בסופו של דבר כולם משתתפים באותו משחק של כוח ואינם אלא פינים בשדה חברתי וכלכלי שאין בו לא אמנות ולא אמת ולא צדק - "זה תמיד אותו סיפור, אני נגדך, אתה נגדי, אבל למעשה, ואת זה לא מבינים, זה המערכת נגד כולנו... זה בית המשפט נגדי ונגדך. מבחינת המשפט אנחנו יכולים גם להתחלף במקומות, העיקר שכבר נתחיל".

     

    הספרות במציאות הכוחנית הזאת אינה אלא בועה חסרת משקל שמטריפה ומאמללת את מי ששבויים בה. בורשטיין כותש וכותש את "הרפובליקה הספרותית", ואכן היא מעולם לא נראתה עירומה כל כך. גניבה ספרותית ומגלומניה פתטית, שפלות, חוסר כישרון וכישלון השירה מוגחכים כאן עד אבסורד, בדמות מי שמתעקשים להתקיים כאילו הם מולכים באיזו ממלכה דמיונית, שבה בכל מקום רואים את אפלפלד וקול הבריות מזכיר תמיד את קולו של זך. "הספרות העברית של היום", כותב בורשטיין, "רוצחת את הספרות של תחילת המאה ה-20, לפני שהיא יודעת שהספרות ההיא, בחלקה לפחות, אמרה אמת ואילו הספרות העברית של סוף המאה ה-20 משקרת עם שלוש כפיות סוכר". לכל אורך הרומן אפוא נשחטת הספרות העברית ונגרסת ונקרעת ונשרפת ושוקעת לתהומות הנשייה באיזה מחסן מאובק.

     

    הבעייתיות בביטול הזה (שכמובן אינו ביטול אלא זעקה אירונית), שיש בו מעט קינה והרבה בוז וגריסת נייר בלתי פוסקת, היא שהוא מוביל לניכור בטקסט עצמו, מין גסות אירונית שנוסף על הגודש של הספר נדמה לעתים שהיא עולבת בקורא ועולבת בספרות. אם ממילא הכול נדון לגריסה ואיש אינו קורא, אז אולי מותר ללהג על פני 650 עמוד ואין צורך ביד עורך. בנוסף, האירוניה של בורשטיין, שמושפעת רבות מזו המושחזת של יצחק לאור, היא פחות חדה ואכזרית מן המקור (אבל למען האמת, יותר מצחיקה).  

     

    בורשטיין אומר דברים חכמים על עולם הספרות, דברים שצריכים להישמע. אבל דומה שהרומן אינו הבמה המתאימה למניפסטים אינסופיים. הנה למשל, הוא כותב: "קח את לפיד שעשה עשרים מליון דולר. תחשוב מה זה אומר על הספרות שלהם, מה שכבר כתבו ומה שעוד יכתבו. מה זה אומר על השאלה למי זה נכתב, מי הקורא של זה. הקוראים שלהם בגרמניה, באיטליה, לא כאן...הם חייבים לכתוב בלשון שיהיה קל לתרגם ועל עניינים שיהיה קל למכור, אחרת השנה לא יבוא עוד מיליון. אני יכול להבין אותם הם צריכים את הכסף. עכשיו תחשוב מה זה עושה ללשון הספרות, להרפתקנות הספרותית".

     

    אלו דברים נכונים, אך לא חבל להכשיל את הרומן בגלל ברברת בלתי פוסקת על המצב, העולם, הפילוסופיה והאמנות במקום לשזור את אותם עקרונות והיגדים בְּסיפור? כמה אפשר עוד לקרוא על ההיטמטמות ההולכת וגוברת באוניברסיטה? אולי כדאי לכתוב על כל זה מאמרים בעמודים כפולים בעיתונות ולא להחביא את קיתונות הביקורת החשובה בין עמודי ספרים שקוראים אותם, כפי שאנו יודעים, רק מתי מעט (ורובם אף לא מהיושבים באקדמיה). רומן אינו מוסף המאמרים של "הרפובליקה הספרותית" - הספרות היא כל קודם כל הסיפור, לפני הכול הסיפור, ואין סיבה להטביע אותו בנאומים או לוותר על הידוקו בשם פרוגרמה ספרותית. ועל כל זה חבל מאוד, משום שדרור בורשטיין הוא בעל כשרון ספרותי שאינו שכיח במקומותינו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים