תנ"ך למתחילים

בתיאטרון נוצר תמיד משתדלים למקם את ההצגות שלהם בחללים לא כל-כך קונבנציונליים. את ההצגה החדשה, "ארץ בושת", בחרה הבמאית והמחזאית דלית מילשטיין- לביא למקם במועדון הברבי בדרום תל-אביב. הישיבה סביב שולחנות עם אוכל ושתייה בהחלט מייצרת אווירה נינוחה ופתוחה יותר מאשר באולם תיאטרון רגיל. מקום מתאים למה שמוגדר בתוכנייה כ"קברט קרקסי (עם זיקה תנ"כית) על כאן ועכשיו".

הקברט האפל, שמילשטיין בנתה, אינו רק ערב מוזיקלי-תיאטרלי נוטף מיניות וזימה (בחסות המקהלה המצוינת של יוסי צברי, דינה גולן ויעל ברנפלד), או מופע קרקסי מפתיע (בזכות הביצוע המחשמל של אורי רביץ, בתפקיד המנחה-הקוסם מפיבושת). זה אמור להיות גם סוג של סאטירה חברתית, שבה דמויות עם שמות של אבות ואמהות האומה מסתפחות לעולם המסואב והדקדנטי של בית הבושת הלאומי. הדמויות הללו כוללות את יעקב, המעוצב כליצן נודד (מוצי אביב הסימפטי), ואת אברהם ושרה (שלמה תרשיש ושפרה מילשטיין), שמביאים איתם את בתם, לאה. בגרסה הנוכחית היא זאת המועלית כקרבן (ואין שום מלאך שיציל אותה), ולאחר מותה הופכת ללוליינית (בביצוע מעורר התפעלות של יעל צוקר).

אך המכשלה הגדולה של התיאטרון הטוטלי הזה היא בטקסט המחורז, המקוטע והמפוזר, שאינו מצליח לייצר מציאות מוחשית ומשכנעת, לא כסיפור של מועדון לילה מטורף, וגם לא כעלילה פיוטית- סימבולית המשקפת מאבק בין תפיסות עולם. נכון שבמופע קברטי כזה מערכות היחסים פחות חשובות, ובכל זאת הקהל חייב להאמין בדמויות, ובמה שקורה להן, וזה פשוט לא קורה. בלי זה כל ההשקעה הענקית והמרשימה בתכנון ובביצוע אינם יכולים לכסות על התחושה של מהומה רבה על לא מאומה. יש כאן הרבה רעש וצלצולים וגם שירים טובים, ושום דבר לא באמת נוגע, ולכן גם לא באמת מזעזע.