מה לרות המואביה ולמאכלי גבינה?

חסידים מספרים: מדוע נקרא חג השבועות חג מתן תורה ולא חג קבלת התורה? משום שאת התורה נתן הקדוש ברוך הוא פעם אחת אבל קבלתה היא מעשה שעל כל יהודי לעשות מדי יום.

ההסבר הקצר הזה הוא טוב רק לאחד משמות חג השבועות, חג שנתברך בשבעה שמות שונים: חג הקציר; חג החמישים; יום הביכורים; עצרת; חג טנא; רגל וכן חג מתן תורה. החג הוא אחד משלושת המועדים אך הוא שונה מפסח וסוכות במהותו וצביונו: הוא נמשך יום אחד בלבד; אין לו מצוות ודינים מיוחדים ואף לא ספרות הלכתית ייחודית. בזמן בית המקדש סימל החג את הקשר של עם ישראל לאדמת ארץ ישראל. במרוצת השנים "זכה" חג השבועות לשמות נוספים שנתנו ביטוי למנהגי עדות ישראל: "מועד גול"- חג השושנים או הוורדים אצל יהודי פרס, אפגניסטן ובוכרה; "זיארה"- עליה לרגל, אצל יהודי כורדיסטן בבל ועוד; "לילת אלקראיה" על שום הלימוד בליל השבועות אצל יהודי תימן; "עיר אל ענצרה" אצל יהודי חלב וסוריה.

מתוך השמות השונים שהוזכרו, מן המקורות העתיקים ומן המסורות החדשות, ניתן ללמוד על חלק נכבד ממנהגי החג, אך כמובן לא על כולם. המכנה המשותף העולה מן השמות השונים הוא, כי חג השבועות הוא חגם של השניים: של הלחם ושל התורה, של הקציר וביכורים בצד מתן תורה ולימודה. זהו חג שבתוכנו מעניק משמעות חיה לאמרת חז"ל: אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה - אין קמח.

"מלוא הטנא ביכורים"

זמנו של חג הביכורים אינו נזכר בפירוש בתורה. לפי פשוטם של דברים הבאת הביכורים אינה תלויה בחג השבועות והיא

מצווה לעצמה, האמורה בסמוך למצוות רגלים "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך" (שמות כג/יט). בימי בית המקדש השני הפך יום הביכורים לחג עממי גדול ועולי הרגל לירושלים הביאו מביקורי אדמתם, בסלים מעוטרים ומלאי פירות. לאחר חורבן בית שני חדלה העלייה לרגל וחלפה הבאת הביכורים. בכך עומעם אופיו של חג השבועות - חג הביכורים כחג טבע, הדומה לחגיהם של כל העמים שבני ישראל ישבו בשכנותם. פני הדברים השתנו בראשית ההתיישבות היהודית הציונית החדשה בארץ ישראל. מנהיגי הישוב ביקשו להחזיר את הגלגל אחורנית, לחדש את מסורת הביכורים ולעצב מחדש את שבועות כחג-הטבע ולא רק כ"זמן מתן תורתנו".

כותב על כך פרופ' א. שבייד: "בתנועה הציונית נסתמנה מגמה להחזיר את החג אל מקורו הקדום כחג דווקא. השיבה אל המקור הקדום התבטאה בעיצוב מחודש של טקס הבאת ביכורים בפאר ורוב עם".

בימי עלייתם להתיישבות של קיבוצי ומושבי "העלייה השנייה", החל מנהג הבאת הביכורים. חידושו של מנהג זה היה בו משום ביטוי של עם השב למולדתו ומעין יום שמחה לעובדי האדמה במולדת. על ראשיתו של מנהג הבאת הביכורים סיפר ד"ר ברוך בן-יהודה, מי ששימש שנים רבות מנהל גימנסיה "הרצלייה" ויושב ראש מועצת המורים למען הקרן הקיימת לישראל. הרעיון, מספר בן-יהודה, נולד במושבי העובדים של עמק יזרעאל ומהם התפשט תחילה לעיר חיפה, שנהגה לערוך תהלוכה גדולה ורק לימים אומץ על ידי "מועצת המורים" שדאגה להפיצו בקרב כל תלמידי בתי- הספר בארץ ישראל.

אופי מיוחד ניתן לחג בקיבוצים השונים ובבתי הספר החקלאיים (מקוה-ישראל, בן-שמן) שראו בטקס הביכורים הזדמנות מתאימה לתת ביטוי להישגיהם הברוכים בחקלאות ובתחיית היישוב העברי. החזיונות הגדולים שעליהם טרחו וטורחים חברי משקים רבים, ואשר בביצועים משתלבים בעלי-חיים, כלים חקלאיים כטרקטורים ומחרשות וכמובן, החקלאיים עצמם, הם שהעניקו לחג הרבה מאופיו המיוחד.

הקשר לעבודת האדמה בולט שבעתיים בחג השבועות, כאשר בבית הכנסת נקראת מגילת רות המשקפת בתוכנה הווי של חיי איכרים בארץ ישראל של תקופת המקרא. התיאור המקראי שימש השראה למחברי שירים מיוחדים כ"סלינו על כתפינו" ו"הנה מה טוב", שעיצבו את דמותו של חג השבועות ושיוו לו את אופיו העממי והלאומי.

בשנים האחרונות מתעצמת המגמה לעצב את שבועות כחג הביכורים. יותר ויותר יישובים, חקלאיים ושאינם חקלאיים, מקיימים מסיבה- טקס רב משתתפים, שהוא ביטוי צרוף לקשר של העם אל אדמתו.

תיקון ליל שבועות

המנהג של תיקון ליל שבועות הוא, לפחות לפי דעה אחת, קדום מאוד, אלא שנשתכח במרוצת הדורות וחזר ונתחדש על ידי המקובלים בצפת. מטרת "התיקון" היא "לקשט את הכלה". על פי האמונה כנסת ישראל היא הכלה המתארסת לאהובה, הוא האלוהים, והתורה היא "הכתובה", החוזה הנצחי לקיום ההתחייבות על ידי שני הצדדים. מאחר שעל פי המסורת היהודית ניתנו לישראל בהר סיני שתי תורות - תורה שבכתב ותורה שבעל פה - מורכב "התיקון" מקטעים בתנ"ך ומקטעים בתורה שבעל פה: משנה, תלמוד, מדרשים. המנהג נקרא "תיקון", משום שהוא בא לתקן את המעוות. לפי המסורת, בני ישראל ישנו בשעה שהקדוש-ברוך-הוא נתן להם את התורה. לפיכך, על מנת "לתקן" את מעשי אבותינו, קיבלנו על עצמנו להיות ערים כל הלילה ולעסוק בתורה.

מגילת רות

טעמים שונים נתנו לקריאת מגילת רות בחג השבועות. לפי התלמוד הירושלמי, קוראים את מגילת רות משום שדוד המלך

נולד ונפטר בחג זה, ומגילת רות, בחלקה האחרון, מספרת בייחוסו של דוד. סיבה נוספת נותן המדרש "למה קורין ספר רות בעצרת, בזמן מתן תורה? ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי ייסורים...ביקשה תורה שבט של עניות שאם יהיו ישראל עשירים אינם מתעסקים בתורה אבל כשהם עניים הם מתעסקים בתורה".

ועוד טעם נאמר שם: לפי שמגילה זו כולה חסד והתורה כולה חסד שנאמר: "ותורת חסד על לשונה" (משלי לא/כו) והתורה ניתנה בחג השבועות. עוד אמרו חכמים כי "בחג השבועות נהוג לקרוא את מגילת רות מפני שכתוב בה 'בתחילת קציר שעורים' והוא זמן הקציר".

ניתנו, כמובן, עוד טעמים שונים, המבוססים על גימטריות ורמזים, אך כל כולם מעידים שאין סיבה אחת מוחלטת לקריאה זו.

לבד ממגילת רות קוראים גם "אזהרות" ו"אקדמות". "אזהרות" הם פיוטים שנתחברו, בדרך כלל, המיוחד לחג השבועות, על ידי פייטנים אלמונים. ה"אזהרות" מונות, מתארות ומפרשות את תרי"ג (613) המצוות שניתנו לישראל.

"אקדמות" הוא פיוט כתוב בשפה הארמית, שנאמר לפני קריאת התורה בחג השבועות. הוא חובר במאה ה-11 על ידי ר' מאיר בן יצחק נהוראי, ותוכנו שבחי הבורא, בטובה השמורה לישראל באחרית הימים ובדין שיחול על הגויים. השיר ארוך וכתוב בתשעים (90) שורות והמסורת מבארת את חיבורו בארמית בשל העובדה ששפה זו אינה מובנת למלאכים.

בקרב כל עדות ישראל נפוץ המנהג לאכול מאכלי חלב בחג השבועות. מקורו של מנהג זה במסורות עממיות המוסברות באגדות ובסיפורי עם. על פי מסורת אחת, לפני קבלת התורה היה חייב כל העם לטהר את עצמו, ומאחר שמאכלי בשר מביאים לידי התאווה, הסתפק העם במאכלים של חלב, שצבעו הלבן מתאר את הטוהר והניקיון.

הסבר נוסף, לאחר קבלת התורה חגג העם ולא היה סיפק בידו להכשיר את הבשר ולבשלו, ועל כן הסתפקו במאכלי חלב. הסבר אחר נעוץ בפסוק "נופת תטופנה שפתותיך כלה, דבש וחלב תחת לשונך".

משמע, התורה משולה לחלב ודבש, ולכן נוהגים ביום שניתנה בו תורה לאכול דברי חלב ודבש. נימוק אחר הוא: "חלב" בגימטרייה ארבעים (40), כנגד ארבעים יום וארבעים לילה ששהה משה על הר סיני.

חג השבועות עטוי בזר של מנהגים ומאכלים ולא סיפרנו אלא מקצתם, בעיקר גלגוליהם של אותם המוכרים לנו; אך יופיו של חג, כיופיים של שאר חגי ישראל, מצוי בעושר המסורות והמנהגים של עדות ישראל.