משחררים את העניבה

פסטיבל ישראל שימש מאז ראשיתו פלטפורמה החושפת את הקהל הישראלי ליצירות וליוצרים בעלי אמירה ייחודית שספק אם היו נחשפים לה אחרת. סנקאי ג'וקו, לינדסי קאמפ, קרולין קרלסון, פיטר ברוק, תיאטרון הקומפליסיטה, זקיר חוסיין, פאט מתיני, מוריס בז'אר, מץ אק, להקת אלווין איילי והתזמורת הממלכתית של ברלין הם רק חלק מזערי ברשימת האורחים הארוכה מאוד של הפסטיבל מאז תחילתו. למרות המנדט המובהק של הפסטיבל לייבוא מופעים מחו"ל - מתוך אמונה שחשיפת הקהל והיוצרים הישראלים לקולות ולמראות אחרים מהמוכר מעשירה את הרוח - לאורך כל שנותיו ניתן דגש גם לעשייה מקורית ישראלית ובכלל זה הקצאת משאבים להפקות שהפכו בראי הזמן חלק מפנתיאון היצירה הישראלית כמו "אנאפאזה" של אוהד נהרין, "הילד חולם" של חנוך לוין, "ויאמר וילך" של רנה ירושלמי, "משורר בניו יורק" מאת דורי פרנס, "שיר השירים" מאת גיל שוחט ומספר עבודות בלתי נשכחות של קבוצת התיאטרון "קליפה".

גם השנה לא נפקד מקומה של היצירה הישראלית מן הפסטיבל. אך הפעם, לצד הזמנת יצירות כמו "אקודום" של רמי באר ולהקת המחול הקיבוצית או "פרויקט האנימציה" של תזמורת המהפכה, החליטו בפסטיבל להעמיד במה לדור חדש של יוצרים במסגרת פרויקט "זירת הפסטיבל" בניהולו של השחקן והבמאי הצעיר יגיל אלירז.

אחרי מיון ההצעות על ידי צוות מומחים, התקבלו לפרויקט עשרה יוצרים שזכו לתמיכה של עשרת אלפים שקל לפיתוח והעמדת היצירה. ההפקות, שהופיעו ברובן (למעט שתיים - "Velcro" ו"בין המיטה לרצפה") באופן חד פעמי במקבצים של שניים לאורך השבוע הראשון של הפסטיבל, הוצגו במתחם מיוחד שליד רחבת תיאטרון ירושלים תחת כיפת השמים. אולי בשל התפישה הפרינג'ית של הפרויקט או בשל אופיו הבלתי מעונב של מקום ההתרחשות, הפכו אירועי הזירה אטרקציה לקהל צעיר שבדרך כלל נראה, אם בכלל, במועדון הג'אז של הפסטיבל הפתוח ללא תשלום באכסדרת תיאטרון ירושלים. בכך הצליח האירוע לתרום לא רק ליצירת שיח יצירתי בין אמנים צעירים לבין הפסטיבל, שנתפש כנחלתם של יוצרים "שבעים" יותר, אלא גם לקירוב קהלים שעד כה מיעטו לפקוד את שערי הפסטיבל.

בעיה מרכזית שראוי היה לפתור לפני השקת מופעי "זירת הפסטיבל" היא העובדה שרוכשי הכרטיסים למופעים באולמות לא יכולים ליהנות ממופעי הזירה ועל כך חבל. הסיבה לכך נעוצה בתזמון מופעי הזירה במקביל למופעים באולמות ובחד-פעמיותם. ברור שהעלאת מספר מופעים כפול יעלה את תקציב הפרויקט, אך החשיבות הרבה בחשיפת היוצרים הצעירים לקהל גדול ככל האפשר (שהלא זו בעצם מטרתו) מצדיקה את המאמץ בחיפוש משאבים ופתרונות לבניית תכניה שתאפשר הרצה ממושכת ובשעות שונות.

בשביל זה יש פסטיבל

גם השנה, כאמור, פרש הפסטיבל את חסותו על יצירות ישראליות חדשות שבחלקן נוצרו בהזמנת הנהלת הפסטיבל. אחת מיצירות הדגל של פסטיבל ישראל 2006 היא "טרמינל" מאת עמית דרורי, שעלתה אמש (מוצ"ש) בבכורה בתיאטרון המעבדה בירושלים. ההפקה, חיזיון פואטי שמשייט במחוזות הדמיון של האסטרופיזיקאי סטיבן וויליאם הוקינג, חוצה את גבולות המרחב והזמן. מדובר באירוע תיאטרוני קסום ומעורר מחשבה שמפגיש דיסציפלינות אמנותיות ומדיומים שונים ומזקק אותן לכדי יצירה אחידה ומרגשת הן ברמה הויזואלית והן ברמה הקונספטואלית.

"טרמינל" מחולק לשלושה פרקים שהראשון בהם מציף את הבמה בהבזקי תודעה, רעיונות שצצו במוחו של הוקינג והופכים לדמויות מיתיות מתוך ציורים של הירונימוס בוש ופיטר ברויגל. ההתרחשות חלומית ומנותקת ממקום או זמן, מה שמתיישב עם הנושאים שמעסיקים את הוקינג (נועם רובינשטיין) והם היקום והקיום. כוח המחשבה נושא את גיבור החיזיון מעבר למגבלות הפיזיות שלו ואת המתבונן מעבר לגבולות הניתוח הקר. הפרק השני מתרחש בתאי זיכרון שמורים שהופכים לתמונות מחייו של הוקינג ובפרק השלישי הוא נוטש את המציאות ומצטרף לעולם הדמיון.

היצירה הרב תחומית, עבודה שנמשכה כשנתיים, היא תוצר של שיתוף פעולה פורה ויוצא דופן בין דרורי, בוגר בית הספר לתיאטרון חזותי, לבין קשת רחבה של יוצרים, ברובם מורי ובוגרי בית הספר, שעבור חלקם נחשבת ההשתתפות בהפקה כפרויקט גמר. בתוך "חממת" תיאטרון המעבדה הצליחו כל השותפים לפרויקט, ובראשם דרורי, לשכלל שפה מובהקת משלהם שמשתמשת בדימויים פלסטיים ואודיו ויזואליים על מנת לפרק ולהרכיב דימויים. ב"טרמינל" שותף גם פסטיבל הבובות הבינלאומי של זאגרב, קרואטיה שיארח את ההפקה בחודש ספטמבר הקרוב. באפריל 2007 תעלה ההפקה בתיאטרון Churer Saison בשוויץ, שותף נוסף להפקה, שיציג אותה בהשתתפות מפעילי בובות מקומיים וצוות השחקנים הישראלי. באוגוסט הקרוב תעלה ההפקה במסגרת פסטיבל הבובות הבינלאומי בירושלים.

גם קיומו של פרויקט זה, כמו קיומו של פרויקט הזירה, אינו מובן מאליו בתוך הקונטקסט של פסטיבל ישראל, הן בשל התפישה הרב תחומית שלו והן בשל אופיו הניסיוני. ובכל זאת, יש לשבח את הנהלת הפסטיבל על האומץ הרב ועל ההשקעה בתהליך ארוך טווח שסופו אינו ידוע. "טרמינל" הוא בדיוק מסוג הפרויקטים שפסטיבל בעל מעמד מרכזי כמו זה הפועל בירושלים צריך לפתח על מנת שיוכל להתהדר בהם בעתיד.