שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הפעלת לחץ על ממשלת ישראל - הכרחית"
    כך אמר במאי התיאטרון האגדי פיטר ברוק במסיבת עיתונאים שקיים הבוקר בירושלים. ברוק מבקר בארץ במסגרת פסטיבל ישראל, בו הוא מציג את המחזה "בנזי מת", העוסק באפרטהייד בדרום אפריקה

    פיטר ברוק נחשב לאגדה חיה בתחום התיאטרון, כאחד הכוחות המובילים והמעצבים את היצירה התיאטרונית האקספרימנטאלית ומי שהרחיב את גבולותיה. אם בתחילת דרכו עסק לא מעט באסתטיקה של התיאטרון ובניסוח קונספציות אמנותיות שהשפיעו על דורות שלמים, מזה ארבעה עשורים מתעמתת יצירתו בשאלות פוליטיות וחברתיות ובהצפת קונפליקטים מעוררי מחשבה על המצב האנושי. בגיל שבו אנשים אחרים מחפשים נוחות ושלווה, ברוק מפוצץ מורסות על בימותיהן של ערים מסוכסכות.

     

    ביום חמישי הקרוב יציג ברוק במסגרת פסטיבל ישראל בירושלים את ההפקה החדשה של המחזה הדרום אפריקני "בנזי מת", מאת המחזאי אטול פוגארד. המחזה, שיצר בשיתוף עם קבוצת התיאטרון הפריזאית Bouffe Du Nord שבניהולו, עוסק באובדן זהות ובחיים תחת דיכוי פוליטי, תרבותי וחברתי. במסיבת עיתונאים שקיים הבוקר בירושלים אמר ברוק: "הבסיס המהותי לעבודה שלנו, זה שמחבר ומפגיש בין מחקר לערכים הומאניים, הוא הניסיון לשבור קונבנציות תיאטרוניות ולתת חשיבות מקסימלית לתמות שנוגעות באמת בחייהם של בני האדם כיום. התמה המרכזית במחזה, מתייחסת לזהות ולאותן סיבות שגורמות לאנשים להמשיך בחיים גם כשהם מצויים במצב של דיכוי טוטלי. זה מצב שהיה קיים תמיד אבל נדמה שהצורך לדבר עליו כיום, דחוף מתמיד.

     

    "המחזה נוצר באופן טבעי מתוך המצב החמור של הקהילה השחורה בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, תקופה שבה אנשים לא יכלו לנוע בין הכפרים לערים, מבלי שהזהות והקיום האנושי שלהם יידרשו שוב ושוב להוכחה באמצעות חתיכת נייר וחותמת. בלי הנייר והחותמת, נשללה מהם הזכות לחופש, לזהות ולכבוד כבני אדם. תודה לאל שהעולם התגייס על מנת לסיים את האפרטהייד בדרום אפריקה. אבל כיום, מיליוני אנשים מסתובבים על הפלנטה משוללי זכות קיום ללא הניירות המתאימים והחותמות הנכונות. הטקסט הזה חשוב יותר מכל הצהרה אמנותית או אסתטית, הוא נוגע בכולנו ללא הבדל דת או לאום. הכרעות והחלטות פוליטיות וחברתיות הן בידינו והתיאטרון חייב להחיות את השיח הזה".

     

    לדברי הבמאי ההחלטה להגיע לירושלים עם ההפקה הנוכחית היתה אך טבעית: "חשבנו שיהיה נכון שהצגה מסוג זה תנשום את נשימותיה הראשונות באחד האזורים האינטנסיביים והשסועים ביותר בעולם כיום, והוא המזרח התיכון".

     

    בשנות האפרטהייד מובילי דעת קהל קראו לחרם כלכלי ולבידודה של דרום אפריקה. כיום אמנים ואנשי אקדמיה במערב קוראים להחרמת ישראל. מה עמדתך בעניין?

     

    "אני לא מאמין שזו הדרך הנכונה להשפיע על אירועים. כל המחאות נגד המלחמה בעיראק לא מנעו ממנה להתרחש. עם זאת, המחאות לא היו לשווא, ולכן אני חושב שהלחץ הרב שמופעל כיום על ממשלת ישראל, הוא חלק מתפקידו של העולם. אין לי ספק שבדרום אפריקה היקף הלחץ השפיע. אני הייתי חלק מאלה שיצאו באופן פומבי נגד המלחמה בווייטנאם, ואין ספק שצעד אחרי צעד כוחה של דעת הקהל הפך מלחמה מאד פופולארית למלחמה ארורה. אני חושב שזה טוב שיש כאלה שקוראים לחרם, כיוון שזה גורם לכם לשאול אותי שאלות מביכות ולא לאפשר לעולם לעצום את עיניו. זה לא אומר שמי מאתנו יכול להרשות לעצמו לומר לממשלה שלכם או לכל ממשלה אחרת מה לעשות. סביר להניח שכל אחד מאתנו שיקבל לידיו את הכח הבלתי מוגבל של השלטון יעשה בו שטויות שכל מנהיג נבחר אחר עושה בהבטיחו דברים שאינו יכול לקיים. עם זאת הפעלת לחץ היא בהחלט חיונית".

     

    ההצגה, שעלתה בבכורה בלוזאן בחודש שעבר, הציגה באיסטנבול, בירות ואתונה, ותמשיך אחרי ביקורה בישראל לקפריסין וככל הנראה גם לירדן ולסוריה. בתשובה לשאלה האם הוא מאמין כי ביכולתו של התיאטרון להביא לשינוי המציאות ענה ברוק: "זו מחשבה נאיבית ומתיימרת. אני מעריך מאד את ברטולט ברכט, אותו הכרתי כבמאי וככותב, אבל אני חולק עליו לחלוטין בתפישה, לפיה קבוצת שחקנים, מחזאי ובמאי יכולים ללמד מוסר לאיגנורנטים מסכנים ובעשותם כך ישפרו אותם איגנורנטים מסכנים את דרכם בעתיד.

     

    "כשאדם החולה במחלה קשה הולך להיוועץ ברופא, הרופא אינו מנסה לרפא את כל אוכלוסיית הארץ ממחלתה, אלא את הפציינט שמולו ובמידה והוא אינו יכול לעשות כן, הוא מנסה לגרום לו להתעמת עם המחלה ולחיות עם מגבלותיו. קהילה קטנה כמו זו הבאה בשעריו של אולם התיאטרון, חווה ביחד חוויה. תמיד ישנה האפשרות שמתוך קבוצת אנשים נתונה, יימצא היחיד שהתוכן ייגע בו ויהפוך עבורו למשמעותי".

     

    האם אתה חושב שהתיאטרון צריך להתאים את עצמו לדור ה-SMS והאינטרנט?

     

    "העולם משתנה והאמצעים משתנים. התיאטרון חייב להיות קשוב ולהתאים את עצמו לסביבה ולזמנים. דתות מתפתחות כיוון שהצורך בחוויה אנושית משותפת אינו בא על סיפוקו מאמצעים טכנולוגיים כמו טלפון נייד ואימיילים".

     

    בשנים האחרונות בחרת להתמקד במחזות אינטימיים. מדוע?

     

    "הדבר האחרון שאני רוצה הוא לגרום לאנשים שבאים לצפות בהפקה לחשוב שהם יצפו במחקר או בהצגה לראווה של אמנות הבמה. מעניין אותי המצב האנושי ולמרות שבכל ההפקות שלי יש עדיין אלמנטים תיאטרליים, הדגש הולך ומתרכז סביב השאלות ההומאניות, כך שניתן לומר שהעשייה שלי בשנים האחרונות מתמקדת בקבוצות קטנות שעבדו יחד לאורך זמן על נושאים שונים שנוגעים בהם. זו הסיבה שעסקתי לא מעט במחזות אינטימיים ובאופן נקודתי במחזות ה-Township של פוגארד. בתוך הקהילה השחורה בערי דרום אפריקה נאסר קיומו של תיאטרון, ולכן המפגשים בין אנשים ברחוב הפכו להיות הדרך היחידה לתקשר את המציאות. מתוך הכורח נולד דור של שחקנים שלא קראו לעצמם שחקנים, אבל היו שווים באיכויותיהם לאלה שלמדו משחק והבעה גופנית".

     

    אתה חי ויוצר בצרפת מזה כשלושה עשורים. מה מקומה של צרפת בחייך?

     

    "אני נשאל רבות מדוע עברתי מלונדון לפריז ויש לכך סיבות רבות שאחת מהן היא שפריז ידועה לאורך מאות בשנים כעיר שמקדמת בברכה אמנים מכל העולם בציור, במוזיקה, בבלט ובתיאטרון. בניגוד לצרות האופקים של בריטניה, כוחה של התרבות הצרפתית היא בפתיחותה. לכן, כשחיפשתי מקום שיהפוך בסיס למרכז בינלאומי, היה אך טבעי שהוא יתממש בצרפת".

     

    אתה יהודי שמציג בישראל לא בפעם הראשונה. מה הקשר שלך למסורת ולהוויה היהודית?

     

    "על פי הבנתי, אחד הדברים המושרשים עמוק במסורת היהודית הוא הצורך לכפות על עצמך עשייה רק כיוון שזו חובתך. אני חושש שאני מסרב לכך. נולדתי באנגליה, הוריי הגיעו מרוסיה, אני חי בצרפת ואני מנהל מרכז שבו לא מצהירים הצהרות פוליטיות, למרות שמזה כארבעים שנה אנחנו עוסקים ביצירה שמהווה באופן מעשי תשובה לגזענות, בכך שהיא מחברת בתיאטרון אחד אנשים ממסורות ותרבויות שונות. היו לנו גם שחקנים יהודים בתיאטרון, אבל סירבתי ועודי מסרב ללוות את היצירה בתוויות".

     

    תוכל להתייחס לתהליך העבודה על ההפקה הנוכחית?

     

    "התהליך זהה בכל עבודותיי - ניסוי ותעייה, הכל מצוי בזה. כבמאי אתה חייב להתכונן לאפשרות שייתכן ואתה טועה לחלוטין. לעולם לא תדע שטעית אם לא תנסה וזה נכון גם לגבי השחקנים. בסופו של תהליך ישנן שתי מתודות שמכסות את כל מה שאני יודע על תיאטרון – האחת, הגזמה והפרזה ושלילתם והשנייה, ניסוי וטעייה. בתהליך אתה מנסה הכל באופן מוגזם וכשאתה מזהה את הטעות אתה שולל אותה. אם אתה בר מזל משהו מכל זה נשאר בעל ערך".

     

    ביימת "כרמן" ואת "דון ג'ובאני" האם בכוונתך לביים אופרות נוספות?

     

    "ובכן, יש לי זמן מוגבל איתי ולפניי וכעת מה שמעסיק אותי במיוחד הוא פיתוח תמה שעוסקת במוח ותמה נוספת שעוסקת בקונפליקטים בתוך האסלאם ובניסיון למצוא בתוך הדת את מהותה ומשמעותה של הסובלנות האנושית, החברתית והדתית. האופרה היתה עבורי קרב מתמשך ולפרקים מתסכל ומשעמם. כרמן היתה מעניינת וחשבתי ששווה לצאת עבורה לקרב, אבל ביימתי אותה כיוון שיכולנו להעלות אותה בתיאטרון שלנו ובתנאים שלנו".

     

    האם יש משפט אחד במחזה שקרוב במיוחד לליבך?

     

    "יש משפט אחד שנאמר על ידי בנזי ובאופן מקרי לחלוטין מקביל לדברים שאומר שיילוק. הוא שואל 'התבוננו בי, האם אני אדם?' ועונה: 'אני אדם!'".

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ברוק. הטקסט הזה חשוב יותר מכל הצהרה אמנותית או אסתטית
    לאתר ההטבות
    מומלצים