"הפעלת לחץ על ממשלת ישראל - הכרחית"

פיטר ברוק נחשב לאגדה חיה בתחום התיאטרון, כאחד הכוחות המובילים והמעצבים את היצירה התיאטרונית האקספרימנטאלית ומי שהרחיב את גבולותיה. אם בתחילת דרכו עסק לא מעט באסתטיקה של התיאטרון ובניסוח קונספציות אמנותיות שהשפיעו על דורות שלמים, מזה ארבעה עשורים מתעמתת יצירתו בשאלות פוליטיות וחברתיות ובהצפת קונפליקטים מעוררי מחשבה על המצב האנושי. בגיל שבו אנשים אחרים מחפשים נוחות ושלווה, ברוק מפוצץ מורסות על בימותיהן של ערים מסוכסכות.

ביום חמישי הקרוב יציג ברוק במסגרת פסטיבל ישראל בירושלים את ההפקה החדשה של המחזה הדרום אפריקני "בנזי מת", מאת המחזאי אטול פוגארד. המחזה, שיצר בשיתוף עם קבוצת התיאטרון הפריזאית Bouffe Du Nord שבניהולו, עוסק באובדן זהות ובחיים תחת דיכוי פוליטי, תרבותי וחברתי. במסיבת עיתונאים שקיים הבוקר בירושלים אמר ברוק: "הבסיס המהותי לעבודה שלנו, זה שמחבר ומפגיש בין מחקר לערכים הומאניים, הוא הניסיון לשבור קונבנציות תיאטרוניות ולתת חשיבות מקסימלית לתמות שנוגעות באמת בחייהם של בני האדם כיום. התמה המרכזית במחזה, מתייחסת לזהות ולאותן סיבות שגורמות לאנשים להמשיך בחיים גם כשהם מצויים במצב של דיכוי טוטלי. זה מצב שהיה קיים תמיד אבל נדמה שהצורך לדבר עליו כיום, דחוף מתמיד.

"המחזה נוצר באופן טבעי מתוך המצב החמור של הקהילה השחורה בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, תקופה שבה אנשים לא יכלו לנוע בין הכפרים לערים, מבלי שהזהות והקיום האנושי שלהם יידרשו שוב ושוב להוכחה באמצעות חתיכת נייר וחותמת. בלי הנייר והחותמת, נשללה מהם הזכות לחופש, לזהות ולכבוד כבני אדם. תודה לאל שהעולם התגייס על מנת לסיים את האפרטהייד בדרום אפריקה. אבל כיום, מיליוני אנשים מסתובבים על הפלנטה משוללי זכות קיום ללא הניירות המתאימים והחותמות הנכונות. הטקסט הזה חשוב יותר מכל הצהרה אמנותית או אסתטית, הוא נוגע בכולנו ללא הבדל דת או לאום. הכרעות והחלטות פוליטיות וחברתיות הן בידינו והתיאטרון חייב להחיות את השיח הזה".

לדברי הבמאי ההחלטה להגיע לירושלים עם ההפקה הנוכחית היתה אך טבעית: "חשבנו שיהיה נכון שהצגה מסוג זה תנשום את נשימותיה הראשונות באחד האזורים האינטנסיביים והשסועים ביותר בעולם כיום, והוא המזרח התיכון".

ההצגה, שעלתה בבכורה בלוזאן בחודש שעבר, הציגה באיסטנבול, בירות ואתונה, ותמשיך אחרי ביקורה בישראל לקפריסין וככל הנראה גם לירדן ולסוריה. בתשובה לשאלה האם הוא מאמין כי ביכולתו של התיאטרון להביא לשינוי המציאות ענה ברוק: "זו מחשבה נאיבית ומתיימרת. אני מעריך מאד את ברטולט ברכט, אותו הכרתי כבמאי וככותב, אבל אני חולק עליו לחלוטין בתפישה, לפיה קבוצת שחקנים, מחזאי ובמאי יכולים ללמד מוסר לאיגנורנטים מסכנים ובעשותם כך ישפרו אותם איגנורנטים מסכנים את דרכם בעתיד.

"כשאדם החולה במחלה קשה הולך להיוועץ ברופא, הרופא אינו מנסה לרפא את כל אוכלוסיית הארץ ממחלתה, אלא את הפציינט שמולו ובמידה והוא אינו יכול לעשות כן, הוא מנסה לגרום לו להתעמת עם המחלה ולחיות עם מגבלותיו. קהילה קטנה כמו זו הבאה בשעריו של אולם התיאטרון, חווה ביחד חוויה. תמיד ישנה האפשרות שמתוך קבוצת אנשים נתונה, יימצא היחיד שהתוכן ייגע בו ויהפוך עבורו למשמעותי".