לוכד החלומות

מדי כמה שעות צפה בעיני רוחי תמונה, זיכרון מתוך המופע החדש של רמי באר ולהקת המחול הקיבוצית. בכל פעם זו תמונה אחרת שלוכדת בתוכה רגע אחד בודד, נקי ממלל אבל בו בעת רווי להתפקע בתחושות עמומות. "אקודום", שעלתה בבכורה השבוע במסגרת פסטיבל ישראל, היא העבודה הראשונה מזה זמן בה מרשה לעצמו באר לחזור למקורות התנועה. דרך התנועה הוא מבטא מועקות, נוגע ברוך, מציג את הפחדים והבלבול לראווה ואת הגעגוע לפנטזיה שלא היתה ולא תתממש לעולם.

נקודת המוצא של היצירה מתייחסת אל תהליכי הרס וחורבן מעשי ידי אדם ואל מלחמת ההישרדות. מנקודה זו, המהווה השראה ליצירה, עד לרגע מימושה על הבמה נותרו רק קצוות של רגש מופשט, גולמי, לא מתומלל או מנסה בכוח לפרשן את עצמו לצופה.

למרות התוכניה המפורטת - אולי הכי מפורטת שנכתבה בשנים האחרונות על עבודת מחול – העבודה עצמה משאירה למתבונן בה מקום. באר מתנדנד בין כוח, שבא לידי ביטוי בתמונות קבוצתיות של שורות אדם שועט לקול מוזיקה מחרישת אוזניים, לבין רוך שצומח מהן דרך דמות יחידה שנגלית מבין המסות דרוכה ושקטה. הוא מדלג בין הזמנים: ההווה האפרורי מתפעל רקדנים כמו על סרט נע של פס יצור במפעל הקיום. העבר נטוע כמו עץ שמנסה לפרוח מתוך קופסא שחורה שמחזיקה אולי את הזיכרון האנושי או כולאת בתוכה את אמא אדמה. העתיד הוא דמוי פנטזיה שמביאה מצד אחד ריטואלים מוזרים כמו במסדר או כת ממקום אחר ומצד שני נקודות אור להיאחז בהן כמו קשר אנושי ותום.

אחד הרגעים היפים במופע שמשקפים את אותו תום שהיה ולא עוד, הוא סולו של שרון וזנה מול ציור ענק דמוי יצירותיו של חואן מירו. קו אדום בוהק ומולו נקודה שחורה וכתמי דיו משקיפים עליה כמו נצח. היא רוקדת למולם כמו ילד פעור ומשתהה בפני גודלו ועוצמתו של היקום. משהו בחופש התנועה שלה מזכיר את הראשוניות של איזאדורה דאנקן. באר מפנה מקום לרקדנים שלו ולכל אחד מהם הוא מאפשר ביטוי.

ארתור אסטמן, מהרקדנים הטובים שנראו על הבמה בישראל בשנים האחרונות, מצליח להביא לכדי ביטוי בעבודה החדשה צדדים שונים של יכולות שנגלו פחות בעבודות קודמות. נוכחותו הבימתית יוצאת דופן והשורשים הקלאסיים מהם הוא שואב מאפשרים לו חופש תנועה שזורמת ממנו כמו מים. החיבור לדואט בינו לבין הרקדנית היפנית מאקו אוטומו מעניין דווקא בשל אותו פער בין התנועה הטכנית שלה לזרימה שלו, חיבור שיוצר הפרעות קשב.

אסתטיקה היא שם המשחק ורמי באר משתמש באהבתו לאסתטיקה בכדי לייצר רגעים של יופי וללכוד חלומות. כמו בקולנוע הוא מכה את הצופים ברוך בהבזקי תנועה שצצה מהחושך ונעלמת בתוכו. רקדנים נכנסים לבמה ויוצאים ממנה מפזרים תוך כדי מקטעי תנועה. בעבודה זו כמו בעבודות קודמות נדמה שבאר חושש מלגלוש למלודרמטיות או לכבדות ובורח לא פעם לקטעי הומור קלילים. הוא עושה את זה הפעם במעבר מוזר שמשלב רקדנית חמושה במשקפים ושמשיה לבנה שמתרוצצת כמו בסרט אילם שהורץ במהירות גבוהה מדי. גם קבוצת הרקדנים שמלווה אותה במעין ריקוד הלל לקיץ, נראית לא שייכת ומרגישה תלושה בתוך המכלול. אחד הדברים המעניינים בעבודה הם המעברים החדים בין מקטעי היצירה שבאים לידי ביטוי בתנועה ובפסקול העשיר שכולל בתוכו בין היתר רוק גרמני מכסח מול מלודיות ליריות, מקצב ושבירת מקצב בקונטרפונקט מוזיקלי ותנועתי. אפשר לראות בזה ויתור, כלומר אי הליכה עד הסוף. מצד שני יש בחדות הזו מהמטלטל שמפעיל ומכוון את הצופה. "אקודום" אינה עבודה של אמירות גדולות, אלא של רגעים של יופי שיישארו בזיכרון.

• "אקודום" – יום ו', 7 ביולי, 22:00, בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה; מוצ"ש, 8 ביולי, 21:00, בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה; יום ג', 18 ביולי, 18:00, במסגרת פסטיבל המחולות הבינלאומי בכרמיאל.