שלוש ציפורים במכה אחת / פרשנות

התפטרותו הדרמטית של אהוד ברק מראשות הממשלה בשידור חי לאחר נצחון בית"ר (היידה ביבי) ירושלים על הפועל (אדום עולה) ת"א, מזכירה את התפטרותו בשידור חי של יצחק רבין מאותו תפקיד מיד לאחר נצחון מכבי (אנחנו על המפה) ת"א על צסק"א (הו-הא אכלה אותה).
ברק מבקש לנטרל במהלך אחד שלושה איומים קשים: אין ביבי, אין התמודדות פנימית מצד פרס, ואין שינוי שיטת הבחירות וחזרה לשיטה הקודמת. עצם העובדה שברק טרח להדגיש עד כמה אינו חושש מהאיומים הללו במסיבת העיתונאים מלמדת שאכן הם עמדו ביסוד שיקוליו.
ברק לא רצה אחדות וקיבל בחירות תוך 60 יום. אלה בחירות במתכונת דומה לסיבוב שני בבחירות לראשות הממשלה – דבר שברק הסביר, רק לפני שנה וחצי, שהן אסון למדינה. היום הוא מאמין שבבחירות אלה יש לו כמה יתרונות.

מקורבי ברק כבר החלו להיערך לבחירות. לימין ידרש זמן

ראשית, קיצור מערכת הבחירות משחק לידי ברק. סוד גלוי הוא, שמקורבי ברק החלו להיערך לבחירות כבר מזה זמן. לימין לעומתו יידרש זמן היערכות, לרבות קיום התמודדות בליכוד בין שרון לבין סילבן שלום (ואולי לימור לבנת). כך גם יהיה פחות זמן להפתעות מרעישות דוגמת פיגועי האוטובוסים של מערכת הבחירות של 1996.
קיצור מערכת הבחירות אינה פותרת את בעיתו של ברק בקרב ערביי ישראל. קשה לראות את ברק זוכה לאחוזי תמיכה שאפילו מתקרבים לאלה שקיבל בבחירות האחרונות. אבל גם הימין תלוי ביכולת הגיוס של קהלים סקטוריאליים, כמו הרוסים והחרדים, שאותם מביאות לקלפי מפלגותיהם רק משום שגם הן מתמודדות. ברק בונה על כך, שירידת אחוזי ההצבעה בקרב החרדים והרוסים תקזז את ירידת התמיכה בו בקרב הערבים.

זהירות, סקרים!

שנית, ברק מאמין שיהיה לו קל יותר מול שרון מאשר מול נתניהו. הסיבה לכך היא כמובן הסקרים – שוב הוכח שככל שהסקרים מתקשים לנבא את העתיד, הם מצליחים ליצור אותו באמצעות השפעתם המאגית על הפוליטיקאים. ברק לא מאמין ששרון יכול להיבחר – בדיוק כמו שפרס ורמון האמינו שביבי לא יכול להיבחר ב-96. היהירות הזו עלתה להם בבחירות, למרות אזהרותיו של ברק מודל 96.
הנחה זו של ברק אינה ברורה מאליה. בימין ובמרכז יש רבים שעדיין התקשו לקבל את מועמדותו של נתניהו, למרות אכזבתם העמוקה מברק. עפ"י סקר גלובס בסוף השבוע- 14% מכלל הבוחרים הצהירו על כוונתם להטיל פתק לבן בקלפי בין ברק לביבי. לרבים מאלה אין עכבות להצביע שרון, וודאי אם יחשבו שאהוד ברח מהתמודדות עם ביבי, ויבקשו להעניש אותו על כך.

רצון הבוחרים

למהלך של ברק יש גם סיכונים שעיקרם העובדה שהוא לכוד בסתירות שבין הרצונות המתנגשים של קהלי הבוחרים השונים. כדי להחזיר את המרכז אליו הוא חייב להפגין קשיחות מול האלימות הערבית – עד כדי צעדים צבאיים תקיפים. בכך הוא ירחיק עוד יותר ממנו את הערבים ואפילו את קולות השמאל הקיצוני. כך גם חידוש המהפיכה החילונית דרוש לברק כדי להחזיר אליו את קולות הרוסים, אבל יגביר את המוטיבציה של המצביעים הדתיים והחרדים לבוא לקלפי. גם הקפאת המפלגה עלולה להיות בעוכריו – שריו היונים אולי לא יתמודדו נגדו, אבל הם גם לא יתאבדו ברחובות על בחירתו מחדש. יותר ויותר הוא ייראה כמו ביבי ב-99: האיש הבודד לראשות הממשלה.
שרון – בהנחה סבירה שהוא יהיה מועמד הליכוד – פטור במידה רבה מהדילמה. שרון ימקד את מערכת הבחירות בקמפיין נגטיבי שידגיש את היעדר הביטחון האישי בתוך ישראל גופא ובכישלונותיו של ברק בניהול המדינה. הוא יכול למצוא ניסוחים מילוליים שישביעו את רצון כולם תחת הסיסמה שרק איש חזק ומנוסה כמו שרון יכול להחזיר את הביטחון מחד ולהביא שלום מאידך.

מערכת בחירות אלימה

ככל שמערכת הבחירות תהיה קצרה היא תהיה גם אלימה – מילולית ופיזית. למפלגות אין כסף והתעמולה תתנהל ברחוב בין קהלים זועמים: המתנחלים החרדים לביטחונם, אוהדי נתניהו הממורמרים על הרחקתו הטכנית, החרדים החרדים מגיוסם לצבא ואפילו הערבים, המגלים נכונות גוברת להשפיע על הפוליטיקה מהרחוב. הקמפיין יהיה נגטיבי (ברק כבר החל באזהרות מפני ההרפתקנות הצבאית שלשרון), האגרופים יונפו במשטמה כמו ב-81 וכולנו נרוץ לקלפי עם שקית קיא.
רק לאחר ספירת הקולות נדע עם התרגיל המבריק של ברק יצליח – או ייכנס לספרי ההיסטוריה לצד "התרגיל המבריק" של רבין מ-1977, שנת המהפך.