מיאמי היט - אלופה בלי מחר

עד לפנות בוקר נראתה מיאמי כמו קבוצה שגנבה שני נצחונות בזכות קור רוח, שחקן-על שהתנשא מעל לסידרה כולה, טעויות איומות של היריב ולא מעט שריקות לא נכונות של השופטים. המשחק השישי, לעומת זאת, מציב את ההיט כאלופה של ממש: אולי לא הכי מלהיבה שראינו, אבל לגיטימית לגמרי.

מבחינת הכדורסל שהוצג בה, סידרת הגמר נפלה מן הפלייאוף המרהיב שקדם לה. אחת לכמה שנים יש לליגה סידרה כזו, שבה האלופה היא לא בהכרח הטובה מכולן, אלא האחרונה שנשארת עומדת. זה היה הסיפור של מיאמי: חבורה של שחקנים בהזדמנות האחרונה שלהם, שידעו להתעלות כשצריך. תסתכלו על מה שעשו אלונזו מורנינג או אנטואן ווקר במשחק השישי, ותבינו.

שאקיל אוניל וג'יימס פוזי. ריילי היה המוטיבטור שלהם (צילום: רויטרס)

זה נצחון גדול לפט ריילי, גם אם לא לכדורסל של הליגה. ריילי הוא לא תיאורטיקן מתקדם של המשחק כמו מייק ד'אנטוני או דון נלסון. הוא מאמין בדברים בסיסיים, כמו שחקנים שמתפקדים ברגע האמת. המאמן הוא בעיניו מוטיבטור וסדרן עבודה הרבה יותר מאשר מנצח על תזמורת כדורסל. במובן הזה, הוא דומה למאמנים האירופים הוותיקים, כמו רלף קליין או בוזידאר מאלקוביץ': כמו הסרבי, הקבוצות של ריילי שיחקו כדורסל מלהיב כשהיה להן כשרון (בלייקרס) וייבשו את המשחק כשלא (הניקס, מיאמי). כמו רלף, תנו לו דובראש אחד שלא רועדות לו הביצים, וכל השאר לא חשוב.

הדובראש הזה היה כמובן וייד, באחת ההצגות האינדיבידואליות הגדולות שראינו משחקן בסידרת הגמר. וייד הוא לא רק חסר פחד, אלא מצוייד במגוון כמעט בלתי נגמר של מהלכים וזריקות. הוא הולך שמאלה וימינה באותה יעילות, סוחט פאולים בקצב מטורף, קולע עם הלוח ופשוט בלתי ניתן לעצירה על ידי שחקן אחד. יש פתרונות קבוצתיים כדי לעצור אותו, אבל את אלה אייברי ג'ונסון ניסה מעט מדי ומאוחר מדי.

מורנינג מול האוורד. האליפות - נקמה על עלבונות העבר (צילום: איי פי)

לטנגו הזה נדרשו שניים, ודאלאס היתה יריב קלאסי מבחינת מיאמי. ג'ונסון הראה בפלייאוף שהוא מאמן מצויין שלא מפחד לעשות שינויים, אבל בסידרת הגמר הוא קפא לגמרי.

כשם שלא הוציא את הכדור מהיד של וייד במשחק החמישי, כך ראה את כל העסק מתפרק במחצית השנייה של המשחק האחרון ולא ידע מה לעשות. האמת, גם ההרכב שלו, שכמעט כולו שחקנים לא מנוסים, היה טרף לנחישות של ההיט בעשרים וארבע הדקות האחרונות.

זאת אלופה בלי מחר. רוב השותפים לאליפות עשו את זה כצ'אנס אחרון לטבעת ראשונה – מורנינג, ווקר, פייטון, אפילו ג'ייסון ויליאמס – ומבחינתם האליפות היא נקמה מתוקה בכל עלבונות העבר ואישור סופי להישגיהם האישיים. לא ברור מי מהם ימשיך, וגם אם כן מה יהיו שווים בעונה הבאה. אבל ריילי, שנמצא בליגה כבר כמעט ארבעים שנה כשחקן, עוזר ומאמן, יודע שב-NBA לא בונים קבוצה. יש לו את התואר שביקש, יש לו את וייד, ויש לו כסף. כל השאר, אפילו אם שאקיל יחליט שמספיק, אפשר לקנות בקיץ.