אל תשחקו באלבנים

ככל שהולכת ומעמיקה מלאכת הגלובליזציה ומושגים כמו "איחוד" ו"פתיחת גבולות" קונים להם שביתה, כך גדלה גם התשוקה לזהות לאומית. ועובדה: נפילת הגוש המזרחי הביאה בעקבותיה ביזור וסימון טריטוריות של מדינות ולאומים שקודם היו לגבי המערב בגדר שמועה. בתוך אלה אין שני לבלקן. הוא המקום שממנו מתלקחות המלחמות הגדולות, המפוארות והמטופשות שידעה ההיסטוריה. מתוכו גם צומחת בשנים האחרונות אמנות יצרית, מעניינת, אחרת.

התערוכה "עם, ארץ, מדינה" אינה דווקא מופע של אמנות שבאה מהבלקן, אבל יש משהו מרכזי באינסטינקט של היוצרים מהחבלים העניים של אירופה, שמשרה מרוחו על השאר. זוהי תערוכה של מדיה דיגיטאלית, וידאו, בעיקר, שעוסקת ברעב של היחיד ושל קבוצות אוכלוסייה להיות שייכים, לשרטט לעצמם גבולות, בעיקר מנטליים, שמתוכם תיבנה זהותם. העבודות פוליטיות, אקטואליות, רגשיות, לפעמים אירוניות.

עבודה של מארק נאפייר. התערוכה עוסקת ברצון להיות שייכים

התערוכה היא לקט עבודות וידאו מהשנים האחרונות, המוקרנות אל מסך בחללים מוחשכים (וממוזגים), רובן באורך דקות ספורות בהקרנה בלוּפ. הז'אנר המרכזי קרוב לסגנון "כמו דוקומנטרי". החריגה בהן היא דווקא העבודה הפותחת את התערוכה, של הסינית צ'או פיי, "אבא". פיי מתעדת בסרט שאורכו 88 דקות, את סיפור חייו של אביה, פסל שהפנים את ערכי המהפכה הקומוניסטית, פעל בתוכם ואף הצטרף בפעילות פוליטית. הוא מצולם להפליא, חלקו עוקב אחר מסעה של יציקה עצומת מימדים בדמות המנהיג הסיני דנג שיאופינג, ממשיכו של מאו. ברגעיו הטובים הוא מזכיר את מסע פרוטומת לנין על פני הדנובה בסרט של אנגלופולוס, "המבט של אודיסאוס", שצוטט כבר ברגעי קולנוע רבים. אלא שכאן לא מדובר בעבר שהתרסק, אלא באידיאולוגיה תקפה. השאלה היא, כמובן, היכן מונח הגבול, האולי לא לגמרי בלתי אפשרי, בין קולנוע דוקומנטארי לווידאו ארט. שניהם מצולמים במצלמת וידאו וב-High Definition. הנאראטיב, המציב את הפרט מול עוצמות מימסדיות גלובאליות, פועם ברבים מהם. העבודה הזאת, למשל, הולכת לאיבוד בגלל הקונקסט ובגלל תנאי התצוגה: הזמן שנתבע מהצופה הוא זמן קולנוע, איכות ההקרנה נמוכה ואחרי רבע שעה מתחילים להרגיש בקשיותו של ספסל הפלסטיק.

העיקר לא לפחד כלל

העבודות האחרות בתערוכה קצרות ומהודקות לאין ערוך. אחת הטובות בהן היא של האמנית האיראנית סולמז שאבאזי,

, וידאו שלישי בטרילוגיה שלה על עירה טהרן. שאבאזי ביקשה משכניה באיזור מגורים חדש בצפון העיר לספר זיכרון על העיר בתקופות שונות. ראשיתו של כל סיפור בדלת סגורה שהמצלמה עומדת מולה. פתיחת כל דלת היא אל חדר מגורים שלפרטיו חלק בהסיפור. המספרים עצמם אינם מופיעים, אלא בקולם בלבד ומדברים על העיר דרך החוויה האישית שלהם. מרתק לגלות באמצעות המונולוגים את ריבוי הקולות בתוך המהפכה האיסלאמית, מעבר לקצוות השטחיים של אוהדים-מתנגדים, נשים-גברים. וגם מרתק לגלות עד כמה עין מבחוץ נתונה במבט סטראוטיפי. "אני לא יכולה להיזכר בדברים אחרי המהפיכה, אני זוכרת הרבה דברים מלפני המהפיכה", אומרת אחת הנשים, מורה בבית ספר, ומספרת על הנזיפה שקיבל ממנה תלמיד לשעבר שלה כש"תפס" אותה, בתפקידו החדש כשוטר, ללא כיסוי ראש. בתוך ההקשבה לדוברים העין משוטטת אל המראה המסוגננת שדבר לא נשקף ממנה, אל שידה מעוטרת, אל שעון קוקייה ישן. הדוברים פותחים דלת אל המרחב הפרטי שלהם בלי להיות שם בעצמם. הם נתפסים בעיני הצופה כמוסתרים או כמסתתרים.

מתוך עבודתה של אפרת שווילי. מגחיכה בעדינות את התופעה של שירה בציבור

קומפוזיציה חכמה מהסוג ששאבאזי מציגה לא מאפיינת עבודות אחרות, למרות שיש בהן רמות של תיחכום ויכולות אסתטיות. שילוב של שלושת המרכיבים אפשר למצוא בעבודה של יעל ברתנא, "שירת הסירנות", שיצרה תיעוד מפורק ועצבני של הטיילת של תל-אביב, המכוניות, הרעש ובתוך זה נערים הנושפים לתוך חצוצרות וטרומבונים את מנגינת השיר "מחר" של נעמי שמר. הנעימה האופטימית הופכת לעוד נדבך ברעש המנטלי הישראלי הכולל דגלים, גלשני רוח, רמקולים על סוכת המציל וצופרי המכוניות בפקקים. העבודה של ברתנא מוקרנת אל משטח עץ קטן יחסית, מה שמחזיר את הדיון אל איכויות של צילום ותצוגה. אם מדברים על שירי ארץ ישראל, ראוי להזכיר את העבודה המצחיקה/מביכה של אפרת שווילי, שמציגה על חמישה מוניטורים חמישה זמרי חבורת זמר שרים ש"העיקר לא לפחד כלל". הזמרים החובבים הוקלטו ומושמעים כל אחד בנפרד. שווילי מגחיכה, בעדינות, את התופעה הכה וולגארית לעיתים, של שירה בציבור תחת כל עץ ומצביעה על תופעה תרבותית ששורשיה חרדה והכחשה. העבודה הוצגה לפני ארבע שנים בביאנלה של איסטנבול. רחוק מסביבתה הטבעית היא היתה משעשעת אפילו יותר. זמרת הארץ חצתה את הבוספורוס, כמעט.

אירוניה בימי מצוקה

כדי לחזור ללב הבלקני של התערוכה, צריך להזכיר את עבודתה המצוינת של גולסון קראמוסטפה, "המתיישבים", עבודה מבוימת המוצגת על גבי שני מסכים סמוכים. שתי נשים על רקע מצויר של כפר, הדימוי מתחלף מאחוריהן וגם הן עוברות ממסך אחד לשני. דיבור על עקירה ועל חיים בתוך געגוע למקום. סרט שהוא הומאז' לקורבנות של יותר ממאה שנות מלחמות הבלקן. המוסיקה המרגשת היא של סלים אטאקן.

אירוניה בימי מצוקה היא כלי אפקטיבי שהאמן האלבני אנרי סאלה מפעיל, בקטן ומתוך אהדה, בעבודה "תן לי את הצבעים". סאלה תיעד מסע לילי עם ראש העיר של טירנה בירת אלבניה, העיר הענייה באירופה, שבחר לצבוע את קירות הבתים בעירו בשלל צבעים מרהיבים כדי לקדם את תהליך ההתאוששות מהמלחמה. "תראה לי עוד עיר", הוא אומר לסאלה, "שבה שיחת היום בכל בית קפה היא מה הצבעים עושים לנו". העבודה היא מבט כללי ופרגמנטארי שעושה הזרה לעיר הזוהרת-חרבה ולאנשיה.

המתח בין הפרטי לפוליטי נוכח כמפתח בכל העבודות. הוא עולה אל מעל לפני השטח ככל שהעבודות פשוטות יותר: בעבודת הסאונד של ח'אלד חוראני הפלשתיני, שמספר בקולו את חוויית האיון בחציית המחסום בין הרצועה לגדה – עבודה שנעשתה יחד עם מירי סגל, בעבודה של נורית שרת המספרת למצלמה כמה היא גאה בסבא ושולפת את תמונתו – דיוקן משה שרת, על שטר של עשרים שקלים. אותה ישירות נמצאת אצל ארזן שוקולול הצעיר מקוסובו, שמציג, פשוט ופרונטלי, קטע מהופעה. "אנא", פונה הזמרת האלבנית הלוחמת לאירופה, לאיחוד, "אל תשחקו באלבנים. אם תישבר כנף הנשר – כל הבלקן יתלקח". אמירה לא פשוטה בכלל, אבל המערב השבע אוהב כשאמנות פונה אליו ממקומות פצועים. זה עושה לו טוב.

• "עם, ארץ, מדינה", תערוכה במרכז לאמנות דיגיטלית, חולון. אוצרת: גלית אילת