תראו מי שחוטף

שעת לפנות בוקר. עוד חשוך. כוח גרילה יוצא לחטוף חייל. לאחר שעות של תנועה זהירה, הכוח מגיע אל היעד. פעל! הכוח מסתער. תוך שניות החייל מוצא את עצמו מסתכל לתוך קנה של רובה. מכה לפנים עם הקת והוא נופל ארצה, מדמם. החוטפים מרימים אותו על רגליו, קושרים את ידיו ואת עיניו בזריזות מפליאה ונסוגים אל הלא נודע.

כאן אולי מסתיים סיפור החטיפה, אבל הסיוט רק מתחיל. אמו של החייל מתמוטטת. אביו מתפלל. מפקדיו מבטיחים שיעשו הכל; חבריו נשבעים נקמה. אומה שלמה על הרגליים, מוטרפים מכאב ומדאגה. איש לא יודע מה עובר על החייל: אם שלום לו או אם פצוע, אם שוביו חולקים לו כבוד מינימאלי של בן אנוש או שמא מענים אותו למוות תוך כדי רמיסת כבודו. קשה מכל סבל הוא החוסר ודאות. האם יחזור? ואם כן מתי, ובאיזה מצב? האם מישהו יכול להישאר אדיש נוכח הדרמה של חטיפה?

לתיאור הזה, תתפלאו לשמוע, אין קשר לחטיפתו של גלעד שליט. זהו סיפור מעצר שביצעתי כחייל בצנחנים, אי שם בקסבה של שכם, לפני כמעט עשר שנים. ה"חייל" שחטפנו היה ילד בן 17, והוא נחטף משום שהכיר מישהו שעשה משהו. הובלנו אותו קשור כששק על ראשו למתקן חקירות של השב"כ, שזכה לכינוי (אז חשבנו שזה מצחיק) "גבעת הצעקות". שם עינו אותו במכות, בטלטולים ובמניעת שינה משך שבועות או חודשים, מי יודע.

אף אחד לא כתב על זה בעיתון. דיפלומטים אירופים לא נחלצו לעזרתו. אחרי הכל, אין שום דבר מיוחד בחטיפתו של נער פלסטיני. במהלך 40 שנות כיבוש חטפנו אלפי אנשים באותו האופן בדיוק שבו נחטף גלעד שליט: באיומי נשק, במכות רצח, בלי שופט, ללא עדים ובלי למסור למשפחה אפילו רסיס מידע אחד להיאחז בו. כשהפלסטינים עושים זאת - קוראים לזה "טרור". כשזה קורה אצלנו, מכבסת המילים עובדת שעות נוספות בשביל להלבין את הזוועה.