קימצ'י, בולגוגי ויון סמה - קפיצה לקוריאה

"'אני לא מבין", שח לי באי נחת ידידי היפני מצומוטו סאן, "מה מוצאות הבחורות היפניות בבחור הזה? הוא נשי, יש לו משקפיים לא מעודכנות, הוא רזה ואין לו שרירים. את יכולה להסביר לי מה הן מוצאות בו?", הוא נאנח, "כל החברים שלי הפסיקו ללכת עם עדשות מגע וחזרו להרכיב משקפיים בגללו. הם מדברים בשקט ובלחש בדיוק כמוהו. ממש כמו נשים. מה הולך פה, איריס סאן?"

מצומוטו סאן מדבר על המגה כוכב הקוריאני הנקרא ביפן "יון סאמה". הבחור מככב באופרות סבון קוריאניות, שפופולריות מאוד ביפן. הכוכב, בעל המראה של אנטי גיבור רגיש, שמרכיב משקפיים בלתי מודרניות בעליל, כבש את יפן, או ליתר דיוק את בנותיה, בסערה. הבחורות היפניות הפכו את יון סאמה לאל שינטו של ממש: הן מעריצות את האדמה שהוא דורך עליה.

מנכ'ל "אליטליה" האזורי, אנדראה טוצ'י, מספר לי: "המכירות של הטיסות שלנו לקוריאה הוכפלו מאז שאופרות הסבון עם יון סאמה הפכו לפופולריות כל כך ביפן". בנות יפן רואות ביבשת השכנה, הלא היא קוריאה, מקור בלתי אכזב לחתיכים (הקוריאנים יותר חסונים וגבריים מהיפנים). היפניות אף החליטו לקחת ברצינות את עניין לימוד התרבות של חצי האי קוריאה, מאז שהחתיך הממושקף המטאורי פרץ בסערה לתודעה היפנית. בנות התשחורת המקומיות משתתפות בקורסים ללימוד השפה הקוריאנית, בחוגים ללימוד התרבות הקוריאנית ונוסעות למדינה השכנה בחבורות על מנת להיות מה שיותר קרובות למושא הערצתן. ואילו אני, החלטתי לעשות מעשה ולנסוע בעקבות גיבור התרבות המקומי לסיאול, ולבדוק את התופעה מקרוב. כבר בשדה התעופה מקבלים אותי שלטי חוצות מגלומניים של הגיבור. האמת? הוא די חמוד, נראה מין טיפוס אינטלקטואלי שכזה. הוא מככב ברחבי העיר בעשרות קמפיינים.

אני נוסעת לשוק הססגוני של סיאול, שהומה אדם בשעות הערב המאוחרות - ה"נאם דאי מון", שמקבל את פנינו בשלל דוכני אוכל, המון קימצ'י - משפחה של מאכלים קוריאנים אדומים, חריפים וכבושים, שהמפורסם שבהם הוא הכרוב הכבוש, הנקבר על פי המסורת באדמה, ובימינו מאופסן במקרר מיוחד, ממש כמו יין צרפתי משובח (הריח, לפחות לפי דעת מערביים רבים, אינו אטרקטיבי במיוחד). לכל קוריאנית שמכבדת את עצמה יש מקרר מיוחד לטובת הקימצ'י והיא מכינה אותו בקביעות באדיקות רבה עבור כל משפחתה. ידידי הקוריאני פארק אומר שהוא מעדיף את הקימצ'י של אמא שלו על זה של אשתו ועל כן הוא מחכה לביקוריה בטוקיו בכליון עיניים. מה שמוכיח שותסביך אדיפוס הוא דבר אוניברסלי.

בנאם דאי מון אפשר למצוא הכל: מסעדות קטנות ועליזות, הרבה בשר על האש (ברביקיו קוריאני - בולגוגי), שאנחנו כל כך אוהבים, המון בגדים, הרבה זיופים של תיקים, ומה שהכי חשוב: הכל עולה גרוש וחצי וכולם מדברים יפנית, עקב התיירות המאסיבית של השכנים. אנחנו עומדים על המקח ביפנית עם הרוכלים הקוריאנים, מה שמתגלה כקטע הזוי למדי אבל מאוד אפקטיבי.

אני עוברת בין הדוכנים ומחפשת חולצת טריקו עם הקוריאני הממושקף החביב עלי, כולי חדוות אבק של כוכבים. "אני לא מכיר אותך. אנחנו לא ביחד", מסנן הבלגי לעברי. "אין בעיה", אני מחזירה לו, תוך שאני רוכשת מצית יון סאמה, כוס קפה של יון ולסיכום מחזיק מפתחות שמתנוסס עליה הבחור הממושקף העשיר ביותר באסיה, מין הסתם. ממש נקמת החננות הקוריאנים.

משם אנחנו עוברים לחנות תיקים ססגונית ואני קונה בשמחה חיקוי של קואוצ' וגם ויטון אחד לשם הצדק הפואטי. למותר לציין שהכל עולה שני גרוש וחצי. הבלגי רעב ומתלונן שנמאס לו מהקניות. כמה חבל להיות במקום כל כך ססגוני עם עוכר שמחות מצוי: להלן בעל. אנחנו מחפשים מסעדת בולגוגי ומוצאים אחת שנראית מבטיחה. בפנים זה נראה כמו חדר אוכל של קיבוץ - קוריאנים חסונים ובריאים למראה יושבים בחבורות, אוכלים בשר, ונראים מאוד מרוצים מהחיים. ממש כמו בארץ, אני חושבת, כשהמלצרית היעילה מציפה את השולחן שלנו במבחר צלחות קטנות של סלטים

אני חושבת שקוריאה היא מין תורכיה של היפנים, בגלל הקירבה (שעה וחצי עד שעתיים של טיסה). לי היא מזכירה קצת את המזרח התיכון - האוכל מאוד מתובל, חריף ומלא שום ויש הרבה בשר צלוי - תואם את החיך הישראלי ככפפה ליד. כמו כן, הקוריאנים פחות רשמיים מהיפנים ופחות שומרים על דיסטנס.

אנחנו אוכלים, אין דרך אחרת להגיד את זה, כמו חיות. אבל איך אפשר שלא. זו חגיגה אמיתית לקרניבורים. מדי פעם מגיעה המלצרית ומסייעת. היא גוזרת עבורנו בשר עם עצמות, במספריים שנועדו לכך. ליד הבשר מוגש אורז לבן ודביק ומרק צח עם חתיכות בשר בקר וטעם מופלא. הכל זול כל כך בהשוואה ליפן ואנחנו מרגישים עשירים לפתע.

למחרת אני שואלת במסעדה ברחוב איפה אוכל למצוא סלון יופי שבו אוכל לטפל את ציפורני המוזנחות עקב גובה המחירים ביפן (100 דולר לפדיקור). החבר'ה של המסעדה עושים מעשה, פותחים 'דפי זהב' מקומי, קובעים לי פגישת מניקור וכמעט מובילים אותי ביד למכון. במכון, המניקוריסטית מספרת לי בסודי סודות: "אחותו ואימו של יון סאמה הן לקוחות קבועות שלנו". אני כמעט מתפתה לשבת ולחכות עד שהן תגענה כדי לגעת באושר, אבל העובדת הדיסקרטית מגלה לי: "הן בדיוק היו אתמול. אין סיכוי שהן תגענה היום". ברוב צער אני הולכת להתנחם בזרועותיה של חביתה קוריאנית.

יותר טעימה מהיפנית. חביתה קוריאנית                    (צילום: איריס ז'ורלט)

חביתה קוריאנית  - (אוקונומיאקי בנוסח קוריאה)

ועכשיו סוד: היא הרבה יותר טעימה ממקבילתה היפני והיא גם מזכיר לי קצת את חביתת הפופאי של ורדה המיתולוגית מצומת מסמיה.

המרכיבים (2 מנות):

לבלילה:

1/2 כוס קמח

1/2 כוס ציר דאשי מאבקת דאשי מהולה במים על פי הוראות היצרן

2 ביצים טרופות

1 כפית רוטב סויה יפני

1 כפית שמן שומשום

למילוי:

1/2 כוס כרוב קצוץ לרצועות דקיקות

1/2 כוס בייקון קצוץ דק או חזה אווז מעושן לשומרי הכשרות

1 כפית ג'ינג'ר מגורר

2 שיני שום כתוש

1/2 כוס בצל ירוק או עירית קצוצים דק דק

1/2 כוס תרד קצוץ דק

1/2 כוס נבטים טריים קצוצים דק

להגשה: רוטב טון קאצו או מיונז (כדאי להתעקש על הרוטב הראשון. ניתן להשיג אותו בחנויות המתמחות ולעניות דעתי זה אחד הדברים שעושים את המנה כה טעימה)

זרעוני שומשום

אופן ההכנה:

1. טורפים את כל חומרי הבלילה בכלי, עד שמתקבלת בלילה אחידה. מחממים מחבת משומנת קלות.
2. יוצקים שכבה דקה של הבלילה בצורת עיגול (כמו קרפ), עליה מניחים ערימה מכובדת של המילוי. מוחצים את המילוי עם המרית כדי שהוא יתכווץ וייתבשל היטב.
3. מוציאים את האוקונומיאקי מהמחבת ומניחים על צלחת כשהצד של הביצה פונה מעלה. מפזרים פתיתי דאשי (דג בוניטו מיובש), רוטב טונקאצו או מיונז, לפי הטעם. אפשר לפזר גם פתיתי נורי (להשיג בחנויות המובחרות). מפזרים למעלה זרעוני שומשום לקישוט ומגישים.
   

איטאדאקימאס!