שתף קטע נבחר

מאה שנים של הכל או כלום

הקיצוניות הפלסטינית, שהכריעה את ערפאת ואבו-מאזן, דורסת גם את ראשי חמאס והופכת כל הסכם להוּדנה זמנית

כבר בשנים הראשונות של העלייה השנייה לארץ ישראל התנבא הסופר הפלסטיני נג'יב עזורי כי "גורלן של שתי התנועות, הערבית והציונית, הוא להילחם ברציפות עד אשר צד אחד ינצח". עזורי הפך למבשרה של הלאומיות הערבית ולחלוץ האידיאולוגיה האנטי-ציונית. נבואתו הופיעה בספרו משנת 1905 "התעוררותה של האומה הערבית", והיא נאמרה עוד בטרם פרסום "הצהרת בלפור", עוד קודם תוכנית "החלוקה" והכרזת העצמאות הישראלית, והרבה לפני כיבוש השטחים והקמת ההתנחלויות. במבט רטרוספקטיבי, מתבקשת מסקנה אחת: האידיאולוגיה הערבית-הפלסטינית הזו של "הכל או כלום", שמושרשת כה עמוק בתוככי הציבור הזה, התבררה כחזקה מכל מנהיג או תנועה שקמו לאורך השנים. היא ניצחה גם את גדול המנהיגים הפלסטינים מאז ומעולם, ערפאת, הביסה את ממשיך דרכו אבו-מאזן וכיום דורסת גם את ראשי החמאס.

 

הציווי של עזורי נוחל ניצחונות במיוחד לאורך ארבעת העשורים האחרונים, בהם הואצו הניסיונות למציאת הסכם פשרה. תמצית ההיסטוריה הפלסטינית בעת החדשה היא שכל אימת שנדמה היה כי נמצא המנהיג שיאות לחתום על הסכם היסטורי עם הציונות, תמיד יקום מאי-שם בשיטת החד-גדיא מנהיג או גוף, שידאג להסיר אפשרות זו מסדר היום הלאומי. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, לדוגמה, ניסה ראש הממשלה לוי אשכול להאציל על המנהיג החברוני מוחמד עלי ג'עברי סמכויות של "ראש המינהל העצמי בשטחים". ג'עברי היסס, התלבט ואוים, ותחתיו קמה בשטחים תנועה קיצונית בשם "החזית הלאומית הפלסטינית", שנתמכה בידי מפלגות הבעת' הסורית והעיראקית, המשטר הקומוניסטי של ברית-המועצות וארגונים פרו-נאצריסטיים. ראשי ה"חזית" גורשו, ושוב במקומם קמה "הוועדה להכוונה לאומית", שכללה ראשי ערים ומוסדות מהשטחים ששר הביטחון דאז, עזר ויצמן, ראה בהם שותף אפשרי להסכם. אלא שמיד בתחילת המו"מ נכנס אש"ף לתמונה, ותבע באיומים מ"המקומיים" לחדול מכל מגע עם ישראל.

 

אש"ף בראשות ערפאת, שנתפש כפסגת המנהיגות הפלסטינית האולטימטיבית, הלך לבסוף לפשרה היסטורית עם ישראל, אך בתום עשור בלבד מצא עצמו מחוץ למשחק. הפעם את נבואתו של עזורי הנוצרי מימשה תנועה דתית מוסלמית, שלא עקרונותיה הדתיים שבו את לב הציבור הפלסטיני, כי אם הרדיקליזם שלה בעניין הישראלי. מאה שנים אחרי קריאתו של עזורי, שני שלישים מן הציבור תמכו באמנה הקוראת לחיסול מדינת ישראל. והנה, כשסברנו כי כבר ראינו הכל ואין קיצונית ועוינת מהחמאס, התברר שטעינו: האזרח הפלסטיני מתחיל להעניש את החמאס על ש"התמתן", ודואג למצוא לו תחליפים בדמותם של חאלד משעל מ"חמאס-חו"ל" "ועדות ההתנגדות", תומכי חיזבאללה ואל-קאעידה.

 

המושג השחוק הזה, "חלון ההזדמנויות", שכה מרבים להשתמש בו בשנים האחרונות, נסגר כנראה בטריקה עזה, וזגוגיותיו מתנפצות לרסיסים לנגד עינינו. מאה שנים הן תקופה ארוכה דיה כדי להרהר בכך, שאפשר שהסכסוך הזה הוא בלתי פתיר. צריך להודות שהחברה הפלסטינית סובלת מחוליים רבים: אנארכיה, ריבוי פלגים, היעדר שליטה מרכזית, אי הימצאות "בעל בית" עיקרי המסוגל לשלוט בכל רחבי השטחים ולהטיל מרותו על כל תושביהם, רדיקליזם דתי ומיליטנטיות כנופייתית.

 

ישראל, חרף כל זאת, רואה בהסכם עם הפלסטינים יעד לאומי בעל עדיפות, ומשקיעה מאמצים גדולים כדי להשיגו. אבל

צריך להודות שגם אם נגיע בתקופה הקרובה להסכם ביניים עם אבו-מאזן, או אפילו עם החמאס בראשות הניה - יהיה זה בבחינת עוד "הודנה" אחת, עוד שלום חלקי לגמרי עם עוד אחד מאותם הפלגים, אפילו אם זהו הגדול מביניהם. בין שזה בגלל נאמנות כפולה לגורמי חוץ ובין שזו פשוט השנאה התהומית והבלתי מתפשרת לישראל, היכולת של "הריבון" הפלשתיני לכפות על כל תושבי השטחים ציות אבסולוטי לחוק, מוטלת בספק גדול.

 

יוצא מכך שאם וכאשר ייחתם בקרוב הסכם בין מדינת ישראל לבין "ממשלת אחדות לאומית" ברשות, לא מוגזם יהיה להניח שאל האופוזיציה הפלסטינית כיום - הכוללת את החזית העממית, ועדות ההתנגדות, הג'יהאד האיסלאמי ועוד - יצטרפו פורשי חמאס ופתח, גדודי השהיד פלוני וחטיבות השהיד אלמוני, וכולם כאחד ימשיכו להעסיק את סדר היום הביטחוני שלנו, מי בשיגור רקטות ומי בביצוע פיגועים. עד שאולי יקום עזורי חדש ויפרסם ספר נוסף, הפעם שונה.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים