שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    האקס המיתולוגי

    הוא ייסד את אחת הלהקות המצליחות בעולם, אך פוטר ממנה. הוא היה אגדה בחייו, אך מת בודד. ארי קטורזה נפרד מסיד בארט, "הגאון המוטרף האומלל"

    "Remember when you were young, you shone like the sun.

    Shine on, you crazy diamond.

    Now there's a look in your eyes,

    like black holes in the sky.

    Shine on, you crazy diamond".

     

    כשראיינתי לפני חודשיים את הגיטריסט סנואי וייט, שליווה את רוג'ר ווטרס בהופעתו בארץ, הוא סיפר שהשיר הכי אהוב עליו מתוך הרפרטואר של פינק פלויד הוא "שיין און, יו קרייזי דיאמונד". אותה יצירה משנת 1975, שהייתה הקדשה של ארבעה חברים למייסד הלהקה סיד בארט. בארט, שנפטר בסוף השבוע בביתו מסיבוכים של מחלת הסוכרת, נאלץ על פי האגדה לנטוש את הלהקה שהקים בשל התנהגות לא יציבה ונורמלית בזמן מסע ההופעות באמריקה (הוא הוחלף בחברו הטוב דייוויד גילמור).

     

    אולם בארט, לאמיתו של דבר, פוטר באכזריות. ווטרס הודיע לו יום אחד ש"ששירותיו אינם נדרשים עוד" וש"בואו להקלטות לא יתקבל בברכה". ואף על פי כן ( ואולי דווקא על רקע זה), "שיין און" בולט באפקט הרגשי שטמון בו. מכתב אהבה טעון לחבר ויצרן מיתוסים ללא כוונה תחילה, רואה חזיונות, מקור ללעג והערצה כאחד, מנצח מפסידן, מפגש טרגי של כוכב עם נשמה של ילד. השיר די סיפר הכל. גילמור ווטרס עשו רומנטיזציה של הגאונות והטירוף של בארט, למרות שלדברי גילמור לא היה "שום דבר פאקינג רומנטי בסיפור של בארט".

     

    למרות שבסך הכל הנהיג את פינק פלויד בשנתיים הראשונות ללהקה ולאורך אלבום הבכורה, The Piper at the Gates of Dawn" מ-1967, סיד בארט הפך לאגדה בחייו. חלק מהמיתולוגיה שנקשרה אליו נוצרה על ידי חברי הלהקה עצמם. רוג'ר ווטרס סיפר ב-1970 לעיתונות שאלבום הסולו הראשון של בארט, "The Madcap Laugh" מ-1970, הוא יצירת מופת וש"סיד הוא גאון". גילמור והקלידן ריצ'ארד רייט אף התגייסו להפיק את שיריו החדשים דאז של "הגאון המוטרף האומלל". המסר, כאמור, עבר הלאה: אנשים שחיים בשביל הקוליות ישבעו לכם שבארט היה הגאון האמיתי בלהקה. ווטרס, מספרים, לא לוקח את זה בשוויון נפש, אך כל השנים הללו פינק פלויד דאגה לתמוך כלכלית בבארט. זאת, לדברי אחד ממנהליה לשעבר, "מתוך הרגשת חובה לבארט, שהחזיק בחזון המקורי של הלהקה".

     

    כך או כך, המיתוס סביב בארט טפח לממדים עצומים. הוא הפך לגיבור תרבות טרגי עבור כל נער בריטי שרוצה לאחוז גיטרה. ג'וני גרינווד, הגיטריסט של רדיוהד, למשל, נהג להירשם לבתי מלון תחת השם סיד בארט. אז מדוע הפך בארט לקדוש? כמו אצל כל אייקון אחר, הכישרון לכתוב שירים היוו חלק קטן בסיפור. היה זה השילוב של הסיפור הטרגי לצד חשיבותו האמיתית של בארט כאחד מהאסתטיקנים של הבריטיות ברוק הבריטי.

     

    נתן LSD לחתולים

     

    כמו מרבית האריסטוקרטיה של הרוק הבריטי (לנון, פיט טאונסנד, ריי דייוויס, בריאן פרי, אריק קלפטון, ג'ימי פייג', פרדי מרקורי ואחרים), בארט היה תוצר של בית ספר לאמנות. הוא לא בא מבית מעמד פועלים, אלא מבית בוהמייני-משהו (ליתר דיוק בית בעל אספירציות בוהמייניות) מקיימברידג'. החזון שלו אודות מוזיקה התעצב דווקא בבית הספר לאמנות קאמברוול ארט סקול. שם, בין השאר, הוא גם גילה את "החוויה הפסיכדלית", תורתו של טימוטי לירי, שהציגה את הבטחת ה-LSD לתיקון העולם.

     

    כמו רבים מבני דורו, בארט הפך אובססיבי לסם. אחת ההשפעות של ה-LSD היא ניתוק האגו מהאיד ומהסופר אגו, ולמעשה נטרולו של האגו. תהליך זה, כך האמינו, אמור היה להחזיר את האדם למצב פסיכולוגי הדומה לזה של ילד קטן טהור כוונות ואוהב חיים. ובארט, כמו ג'ון לנון, הפך תמונות סוריאליסטיות מהילדות וספרים שאהב בילדותו לשירים (Cautionary Tales של הילרי ביילוק היה המקור ל"ארנולד ליין", הסינגל הראשון של הלהקה). כתיבה זו, אותה יישם בארט בשירים הראשונים של הלהקה, הפכה למודל עבור הדורות שבאו אחריו בשלל ז'אנרים: מהגלאם רוק של בואי ובריאן פרי דרך הפרוגרסיב לסוגיו ועד המוזיקה של בלר ופאלפ. פיטר בראון, כותב המילים הבריטי היהודי של להקת "קרים" סיפר פעם ש"שירים כמו 'חדר לבן' לא היו נכתבים ללא השפעתו של בארט".

     

    פינק פלויד נודעת כיום כאחת מלהקות הפסיכדליה הבריטיות הראשונות שיישרו קו עם הצליל החדש מסן פרנסיסקו (לאחר שנתיים של דומיננטיות בריטית, ב-1966 אמריקה נטלה חזרה את המושכות). למעשה, בארט וחבריו מיצבו מופע פסיכדלי במועדון ה-UFO ארבעה חודשים לפני ש"ריבולבר" של הביטלס יצא לחנויות. בארט, שהזכיר את לנון בכתיבה מתוך נקודת מבט של ילד, יכול היה לחבר בין ברט באכראך לבין אוונגרד של זמנו. הוא שנא משמעת וחוקים, בעוד שחבריו ללהקה, מהפקולטה לארכיטקטורה, נמשכו למבנים וצורות.

     

    "Interstellar Overdrive" היה ניסיון לחבר בין באכרך לחופש של ג'ון קולטריין. ווטרס, לעומת זאת, שאף להעניק לו מבנה דינמי. המתח בין חופש וצורה הדליק גם את הילדים הגדולים של הפופ. לאחר שהוחתמו בתאגיד EMI, הוזמנו חברי פינק פלויד הצעירים לאולפני אבי רוד כדי לצפות בהקלטות של "לאבלי ריטה" של הביטלס. מקרטני יצא לפגוש אותם והכריז שהוא "מחזיק מהמוזיקה שלהם", שהיא "מיוחדת ומעניינת". אבל ה-LSD, שהיה הקטליזטור לשירים, היה גם סוס טרויאני. הוא גמר את סיד, שהפך לקורבן הראשון של התרבות עצמה. מספרים שהוא לא אהב לקחת את הסם לבד, אז הוא נהג לתת ממנו לחתולים של מנהליו לארוחת הבוקר.

     

    הקהל חתך באמצע

     

    הרומנטיזציה סביב המיתוס של בארט הציגה את פרישתו ממוזיקה ככזו הנועדה להתמסר לציור. אך פרישתו של בארט הייתה תהליך ממושך, משפיל ועצוב למדי. לאחר פיטוריו מהלהקה, בארט שאף לחזור לקדמת הבמה. הוא עדיין נחשב להבטחה עצומה. עד כדי כך שמנהלי הלהקה פרשו יחד איתו, אם כי הימרו על הסוס הלא נכון. עוד בימי פינק פלויד הוא הצהיר שחברי הלהקה הם כוכבים לפני הכל ורק אחר כך מוזיקאים. הוא לא הסתיר את עניינו בלוקסוס שנלווה אל הכוכבות: כסף, נשים, מכוניות. והוא לא עמד לוותר כה בקלות על הבמה. שני אלבומי הסולו הראשונים שלו עניינו מאוד את המבקרים. העיתונאי הבריטי ניק קנט אף התלהב ממנו והכניס אותו לקנון.

     

    אך האלבומים לא הפכו אותו לכוכב הגדול שהיה, בעיקר כי בארט לא ממש הצליח לסיימם כיאות. הוא התיש את גילמור ורייט והטכנאים בשעות של הקלטות של גיטרות דיסוננסיות ולא מכוונות. בשלב מסוים בארט החליט להקים להקה חדשה, Stars. אלא שמצבו לא אפשר לעשות חזרות. כך שבמופע הבכורה, תוך שהוא עוצר אחת לכמה דקות את הנגינה כדי לגרד את אפו, הקהל חתך החוצה באמצע. הברזה של בארט מן המופע השני של הלהקה סיימה פרק זה בחייו.

     

    בשנת 1975 הוא החליט שהגיע הזמן לשוב ללהקה. ווטרס, גילמור והחבר'ה הופתעו לראותו, שמן ומקריח, מגיע להקלטות של האלבום שהוקדש דווקא לו, "Wish You Were Here". הם לא נתנו לו לנגן, ובארט לא ביקש יותר. הוא הסתגר בעליית הגג בבית אמו בקיימברידג' והפך לחידה. מדי פעם צצו שמועות עליו: איך שהופיע לחתונה של דייוויד גילמור בתור הארי קרישנה; איך שניהל שיחה עם עיתונאי צרפתי על הכביסה שלו, ואיך צלם פפראצי תיעד אותו שמן וקרח לגמרי בצורה כזו שאיש לא זיהה את הבחור היפה ש"הצית את המהפכה". יש הטוענים שמאז מותה של אמו ב-1991 הוא הפך למעין צמח וסירב לקבל טיפול לשיפור מצבו.

     

    "כל מה שרציתי בתור ילד, זה לנגן שעות על הגיטרה", סיפר בארט בראיון נדיר, "אלא שיותר מדי אנשים התערבו בדרך". המבט של עיניו היפות אולי הזכיר, כפי שכתב ווטרס, חורים שחורים בשמיים. השירים, למזלנו, עדיין זורחים.

     

    "You were caught on the crossfire of childhood and stardom,

    blown on the steel breeze.

    Come on you target for faraway laughter,

    come on you stranger, you legend, you martyr,

    and shine!"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איי פי
    בארט. גיבור תרבות טרגי
    צילום: איי פי
    לאתר ההטבות
    מומלצים