שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    אנחנו רק נלחץ על הכפתור
    להחריב ולנתץ. לשאת דם, בעיקר של אחרים. לשכוח שאנחנו הפצצנו מתקנים אזרחיים. שמונה הגיונות ממלחמה לא הגיונית
    היגיון ההסלמה. כל צד מעלה את רף התוקפנות. כל שלב יותר כואב, יותר ברוטלי. בתוך ימים ספורים מניין ההרוגים מגיע למאות. הטילים שלהם מתפשטים דרומה, שלנו מתפשטים צפונה. ובתוך כל זאת, כדאי לזכור נקודת אל-חזור קריטית לאורך רצף ההסלמה: מי שהתחיל להרוג אזרחים היה ישראל. חיזבאללה ביצע פרובוקציה שפלה, נטולת צידוק, אבל היא כוונה נגד כוח צבאי. מי שהגיב על חטיפת שני חיילים בהפצצת מתקנים אזרחיים, על יושביהם, היינו אנחנו. עכשיו זה כבר לא משנה, כמובן; זוטות לכותבי הרשומות.

     

    היגיון הטכנולוגיה. מפציצים כי אפשר. משתמשים בטילים הקטלניים כי הם כבר כאן, מותקנים על המטוסים. מחריבים מבני מגורים כי יש כבר פצצות חכמות שעושות את זה בעצמן. אנחנו רק נלחץ על הכפתור, הטכנולוגיה תגלגל את המאורעות מעצמה.

     

    היגיון התפקיד. הפוליטיקאי הבודד איננו איש פרטי עם עמדות אידיאולוגיות עצמאיות. הוא פונקציה הלובשת ופושטת אידיאולוגיה בהתאם לתפקיד שהיא ממלאת. עמיר פרץ איננו "יונה", והצהרותיו טרם הבחירות על מדיניות שוחרת שלום, הקצאת משאבים לחברה וחינוך על חשבון הביטחון - התאדו ברגע שנכנס ללשכת שר הביטחון (ולא רק לפני שבועיים, בחטיפה בכרם שלום). הפונקציונר הוא צינור ניקוז לאגרסיות הלאומיות, כלי ריק, ולכן קל כל-כך לדם לעלות ולהציף את ראשו.

     

    היגיון אלטרנטיבי. כמובן שיש לנו ברירה. תמיד יש ברירה. יכולנו להגביל את הפעולה הצבאית להסרת איום חיזבאללה מגבול הצפון: לתקוף את קו המוצבים שלו, ורק אותו. במקביל, יכולנו לתבוע התערבות בינלאומית, בחסות מועצת הביטחון של האו"ם; לפעול לגיבוש הסדר עם ממשלת לבנון, שעיקריו הם עסקת שבויים הדדית ופירוק חיזבאללה מנשקו. יכולנו גם לדרוש ערבויות

     בינלאומיות למימוש ההסכם ולשמור על זכות התגובה במקרה שחיזבאללה יפר אותו כפי שקורה עכשיו. את כל מי שנופף בבוז על הסכמים כאלה ראוי לשאול: וכשיצאנו בלי הסכם - מנענו את ההתלקחות? וכשנצא עוד מעט שוב בלי הסכם ואחרי כך וכך מאות הרוגים - עשינו משהו למניעת ההתלקחות הבאה?

     

    היגיון ההמונים. דם, דם ועוד דם. לכתוש, להרוס, להחריב ולנתץ. צריך להיות נחושים. דם ועוד דם. צריך לדעת לשאת קורבנות. דם ועוד דם. בייחוד של אחרים.

     

    היגיון התירוצים. להפציץ כבישים וגשרים "כדי שלא ישמשו להברחת החטופים". להרוג משפחות במנוסתן "כדי שילחצו על חיזבאללה להיכנע". להתפרע בחינגה מדממת של הרס "כדי שסוף סוף יהיה כאן שקט".

     

    היגיון הפגיון. להאשים את המבקרים בתקיעת פגיון בגב. להציע למפקפקים, בידידות כמובן, להגר לאחת ממדינות ערב. להתפלש בחדוות ה"אמרנו לכם שאסור לצאת חד-צדדית מלבנון", ולא לראות שהיא בעצם מאששת מחדש את הצורך לנהל מו"מ עם האויב. לדרוש את כליאתם המיידית של השמאלנים. לא להבין איך נותנים להם במה. להשתבץ מצדקנות.

     

    היגיון החיים. לא רוצים למות. לא רוצים לעמוד בגבורה. רוצים את השבויים חזרה, בחיים ולא בארון. לא רוצים שתהרגו בשמנו, לא רוצים להיהרג בשמכם. אנחנו נרתעים מהמוות, והמוות שלנו לא ירתיע אף אחד. אז תצאו מהבונקר שלכם, אתם שם למעלה, תטבלו את הראש במים צוננים, פעם ועוד פעם, קחו נשימה ארוכה, ותחזירו את כל הצעצועים הקטלניים שלכם למחסנים. ואחרי זה תתחילו כבר לדאוג לדבר היחידי שבשבילו נבחרתם: לשמור על החיים שלנו.

     

    ד"ר עידן לנדו מרצה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים