שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    השלם עם עצמך - כתבה אחרונה בסדרה

    תזכורת: לפני שנה בדיוק יצא ניר קיפניס, אז הר אדם, למסע עם יעד חד-משמעי של משקל דו-ספרתי. תוצאת הניסוי: הוא עשה את זה. ב-13 במרץ 2003 עלה הנבדק על המשקל - וגילה שגופו הצטמק לכדי 99 ק"ג. התפתחות בלתי צפויה א': קיפניס חווה בימים אלה אנטי-קליימקס קיצוני. הוא לא הרגיש שילוב כזה של אושר וריקנות מאז שהפועל חיפה זכתה באליפות. התפתחות בלתי צפויה ב': הנבדק הבין פתאום שהוא ניצב בפני מאבק יומיומי בקיפניס הישן - זה שתמיד יישאר לצדו, אבל לא ישוב עוד לעולם

    אפריל שנה שעברה הייתי אפס. תוך 12 חודשים הפכתי ל-100. מאפס ל-100 ב-12 חודשים. זאת הדרך שעשיתי.

    ואולי מוטב לדייק ולומר ב-11, שכן הפעם הראשונה בה התייצבתי על המשקל של צחי כנען היתה ב-29 באפריל 2002 - עשרה חודשים וחצי לפני היום שבו נכתבות שורות אלה. המשקל שלו הראה 140 ק"ג, וזה אחרי חודש וחצי שבהם התאמנתי כמעט בכל יום במכון "אנרג'י" וניסיתי להקפיד, אם כי ללא דיאטה מסודרת, על מזונותי.

     

    והבוקר הזה, ה-13 במרץ 2003, הוא הבוקר הגדול: אני מרגיש את זה עוד לפני שטיפסתי על המשקל הדיגיטלי המדויק שהשאיל לי הגוף המתקרא "רזים לחיים". אני יוצא מהמיטה כשבבית כולם עוד ישנים, בשירותים אני נפטר מכמה מיליליטרים מיותרים, כדי להיות בצד הבטוח אני מסיר מעלי גם את התחתונים, ששוקלים בשקט איזה 50 גרם, מניח את השעון על השידה הקטנה - ונותן נגיעה קטנה במתג שמפעיל את הצג הדיגיטלי.

     


    99.9. המטרה הושגה

     

    88888888 מהבהב למולי. עוד רגע המכשיר יתאפס. אני מתחיל להצטער שלא התגלחתי; אחרי הכל, כמה טיפות משטיפת הפנים של הבוקר עוד נחבאות להן בזיפים. אבל זהו, המשקל מאופס, ועכשיו אני מניח בזהירות רגל אחת ורגל שנייה, מנסה להרגיש הכי קליל בעולם. לרחף.

     

    המספרים רצים כלפי מעלה. הנה הם עוברים את ה-100. יכול להיות שעדיין לא הגעתי אל היעד? עכשיו, בשבריר שנייה שבו מקופלים חיים שלמים, המשקל לוקח את הזמן שלו. 99.75 מטפס עד ל-100.45, כאילו שוקל אם הייתי מספיק טוב כדי להביא אותי כבר הבוקר אל חוף המבטחים. בסוף הוא נעצר. על 99.90.

     

    אני הרוס מהמתח, בוהה במשקל החדש שמרצד מולי עד שנכבה. מדדה לי למטבח ומוזג לעצמי כוס מים (שמן הסתם מעבירה אותי בחזרה לצד הלא נכון של ה-100). זהו, עשיתי את זה. אבל עכשיו מה?

     

    סינדרום הבוקר שאחרי

     

    בתור ילד, הזנתי את עצמי לא מעט בשנאת מכבי תל אביב בכדורסל. כשהיא הפסידה את האליפות לגליל עליון מצאתי את עצמי עומד במרפסת, עצוב יותר משמעון מזרחי: או.קיי, אז מכבי תל אביב כבר לא אלופה. מה טעם יש לחיים האלה ממחר? כך היה גם במשחק האליפות של הפועל חיפה. זה לא שלא הייתי מאושר, אלא שיותר מכך הייתי מודאג.

     

    הבוקר הזה, שבו סיימתי מסע בן שנה לעבר המשקל הדו-ספרתי, הוא הפעם השלישית שתחושת שמחה מהולה בריקנות מדאיגה משתלטת עלי: נכון, ניצחתי, הפחתתי יותר מ-40 קילו ממשקל גופי. עשיתי את זה בדרך האיטית, הקשה, הארוכה, יו ניים איט. אבל מה יהיה ממחר בבוקר?

     

    הדבר המתבקש הוא לכתוב עכשיו שאת מה שאני עשיתי כל אחד יכול לעשות, כמו נרקומן או אלכוהוליסט שמנסה להוציא מישהו אחר ממעגל ההתמכרות. אילו הייתי כוכב בסרט הוליוודי, כנראה שלא היתה לי ברירה אלא לומר את המשפט החינוכי הזה - אבל האמת שונה לגמרי: 90 אחוז מבעלי המשקל העודף שקוראים כרגע את הטור הזה לא יוכלו בעתיד הקרוב להיפטר ממשמניהם.

     

    ההוכחה לאמת העצובה הזו, עד כמה שזה נשמע פרדוקסלי, היא אני עצמי. גם אני חזיתי בחיי השמנים בלא מעט אנשים ש"עשו את זה" - כל מיני שמנים שהפכו לחתיכים, גרגרנים קרניבורים שהפכו לטבעונים, או כאלה שעלו על המסלול המהיר ונטלו תרופות מדכאות תאבון. "הלוואי שישמינו בחזרה", איחלתי להם תמיד בסתר לבי, כמו שאני בטוח שהרבה אנשים בסביבתי הקרובה (והרחוקה) מאחלים לי בסתר לבם. שישמינו בחזרה עם עוד כמה קילוגרמים אקסטרה, כדי שאוכל לדעת שהמצב שבו אני נמצא הוא נתון. שממילא אין מוצא.

     

    והאמת היא שלקיפניס הישן, שהיה ועודנו מצב נפשי יותר ממצב גופני, לא היה מוצא. זו הסיבה לכך שאני טוען כי לא "כל אחד יכול". הנה אני, למשל. בגירסתי הישנה לא יכולתי להוריד אפילו גרם. נדרש שינוי מנטלי קיצוני שיקדים את השינוי הגופני כדי לצאת לדרך הזאת על מנת שלא לחזור לעולם. מי שהשינוי הזה מבשיל אצלו יכול להינצל. מי שסתם רוצה להיראות טוב יותר, יגמור בסוף הדרך עם כמה קילוגרמים נוספים.

     

    מחקרים שנערכו בארה"ב מראים שאנשים שמנים נישאים, באופן מובהק, לאנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך משלהם, משתכרים שכר נמוך יותר בעד אותה משרה ונדחים ממקומות עבודה בגלל נימוקים של "תדמית החברה" - נימוקים שפעם השתמשו בהם כדי לסלק מועמדים שחורים או הומוסקסואלים. הסיבה היחידה שהשמן עוד לא הפך להיות "האחר" של החברה המערבית, הוא יתרונו המספרי על פני כל מיעוט נרדף; בארה"ב, למשל, מוגדרת מחצית מהאוכלוסיה כ"בעלת משקל עודף" (וזאת למרות שהתקן האמריקני הוא מהמתירנים ביותר בעולם). חתיכת מיעוט.

     

    אז מיעוט אולי לא, אבל נרדף - ועוד איך. אני נזכר בשילוב של אכזריות ורחמים עצמיים בקיפניס הישן, בפעמים שבהן לא הבנתי איך מישהי שאני כל כך מנסה להקסים לא רואה אותי ממטר. אני חכם, אני שנון, כיף להיות איתי, לא יכול להיות שהיא לא רואה את כל אלה. האמת היא שבדרך כלל הן ראו, אבל העדיפו לצחוק איתי ביום ולהזדיין בלילה עם מישהו אחר: כנראה שמעל משקל מסוים אתה מפסיק להיות "גבר" והופך להיות רק "שמן".

     

    מכאן אתם יכולים להסיק שהקיפניס החדש הוא קודם כל "גבר", במובן הכי פשטני של המלה. פעם הייתי משפיל את העיניים מול כל כוסית ברחוב, מתבייש שהיא תחשוב אפילו שאני מסתכל. הפער האינסופי בינינו היה משהו שרק בהשפלת העיניים סטייל "לא ראיתי" אפשר היה למזער. כוסית, אפשר לחשוב, הייתי מסנן בלי מלים וממשיך הלאה. היום אני יותר בעניין של קשר עין. לא כדי להשיג משהו, חלילה, אלא מפני שסוף סוף אני עומד מולה כשווה בין שוות. אולי לא "כוסון בן 17", כמו שהגדירה זאת חברה, אבל לפחות לא כמו משהו שנמצא מחוץ למחנה.

     

    אבל לא על הכוסיות לבדן יחיה הגבר המשוקם, כי אם גם על הביטויים האחרים של הגבריות. אלימות למשל. אם מישהו חושב שאני מסתובב ברחובות ומפצח גולגלות, צר לי להפריך את הדימוי - אני ממש לא. אבל מאחר שלאחרונה נאלצתי לסגור עסק שקרס וכמה בעלי חוב שנתפסו לפאניקה "שלחו אלי אנשים", כפי שמקובל לכנות את התופעה ההולכת ונפוצה הזו, נאלצתי להחזיר ל"אנשים" האלה במטבע היחיד שהם מבינים - הפחדה.

     

    אף אחד מהעימותים האלה לא התפתח עדיין לתגרה המונית, אבל המסר ששידרתי היה "מצדי תבואו חמישה ביחד. השניים הראשונים ימותו, השלושה האחרים אולי יקרעו לי את הצורה, אבל אתם בטוחים שאתם יודעים מי יזכו להיות השלושה האלה? כי לי יש כבר רעיון לגבי השניים הראשונים". זה מסר שלמרות פשטנותו המחליאה (שמעוררת אפילו בי גועל מסוים, אבל אין מה לעשות, ישראל 2003 היא שכונה אחת גדולה שבה רק החזק ישרוד), לא היה סיכוי שהייתי מצליח לשדר עד לפני כמה חודשים. מסר ש"החברים החדשים" שלי מאשקלון, מרמלה ומנתניה דווקא מצליחים להבין, שלא לומר לכבד.

     

    העישון יפה לבריאות

     

    מי שחושב שקיפניס החדש הוא יצור ללא פחדים, טועה ובגדול. אבל יש אחד שמאיים עלי הרבה יותר מכל גובה חובות מרמלה או מחבל מתאבד: באופן לא מפתיע, גם לו קוראים קיפניס. קיפניס הישן. זה שאני מרבה כל כך ללעוג לו, זה שמלווה אותי כצל רחב האורב רק לרגע קטן של חולשה, לסדק צר שאשאיר, לדלת לא נעולה, כדי להתנחל מחדש בגוף ובנפש ולעשות בי כרצונו.

     

    קיפניס הישן מלווה אותי בכל אשר אלך. כבר לא כחלק ממני, אבל כמישהו שנמצא שם תמיד, כמו מין פרדי קרוגר שעלול לתקוף ברגע שתעצום את העיניים. והשמן החנון השמאלני המניאק האפס הגועלי הזה לא מפסיק לחרוש רעה: הוא זה שמזיז לי את היד לכיוון הצלחת כשאני כבר שבע, הוא זה שמציע לי כניעה כברירת מחדל בכל פעם שהתלבטות עומדת על הפרק, הוא זה שלוחש לי ברכות "חכה חכה, ניצחת בקרב אבל לא במערכה, אני עוד אחזור - בהתחלה בקטן למחשבה ואחר כך בגדול לגוף".

     

    המלחמה הזאת, אם תרצו, היא המפתח לכל הפרויקט הזה: ההכרה שהקיפניס הישן לא ימות לעולם (אולי רק בעוד כמה שנים; אחרי הכל, שמנים מתים מוקדם יותר מהאדם הממוצע), שלכל מקום שאליו אלך הוא ילך עמי וידחק בי תמיד לעשות את הדבר הלא נכון, את הדבר התבוסתני.

     

    למרות שהקיפניס הישן הוא קודם כל מצב רגשי, הרי שהמלחמה בו נשענת דווקא על מספר גדול של נתונים פיזיים קטנים. לראשון קוראים "רזים לחיים". הגוף הזה, שהצטרף לפרויקט לפני כמה חודשים, עובד על העקרון שכל שמן מכיר: הפחתת המשקל היא רק הצעד הראשון בדרך שנמשכת למעשה כל החיים.

     

    מי מביניכם שניסה פעם דיאטה אמיתית, לא אחד מאותם פתרונות קסם אלא משהו בפיקוח דיאטני הדוק, מכיר את ההרגשה: בשלב מסוים, אחרי הפחתה ניכרת במשקל, מגיע השבוע שבו אתה מתיר את הרסן ועולה מעט בחזרה. עד כאן לא קרה שום אסון - שינויים במשקל קורים לעתים גם אצל רזים - אבל השמן, שמתבייש מאוד בעלייה, מוצא תירוץ דווקא השבוע לא לראות את הדיאטן. הוא מתחלה, מתחמק, ולבסוף פורש מהפיקוח וחוזר לחיים שכולם זלילה.

     

    "רזים לחיים", בדומה לאח הגדול, נמצאים איתך בכל רגע. אתה מקבל הביתה ערכה שכוללת משקל משוכלל ומודם. אתה מתחייב להישקל פעם בשבוע, והמשקל שלך עובר און-ליין למוקד שלהם, שם יושבות דיאטניות ומנתחות את השינוי באופן שגורם לך לקבל מיד משוב טלפוני שמתעניין במצב הדיאטה. היתרון כאן הוא שאפשר להיות סביל (כלומר לא צריך לצאת מהבית וללכת לדיאטן או לקבוצת תמיכה), ועדיין ליהנות מפיקוח צמוד. אני ממשיך להתנהל כמובן לפי התפריט של צחי כנען, הדיאטן הקליני מ"מכבי", אבל מתוך ידיעה שכנען לא יוכל ללכת איתי יד ביד לכל החיים, אני מקפיד לעלות פעם בשבוע על המשקל הביתי של "רזים לחיים".

     

    דרך פיזית נוספת להבטיח את שמירת המשקל החדש היא, עד כמה שהדבר יישמע מוזר, עישון. עכשיו אני יודע שכל מי שגוף האדם יקר ללבו, מקרדיולוג ועד דיאטן, קופץ אחוז חימה למקרא הדברים, אבל אני לא מדבר על שלוש קופסאות ליום, חלילה. אני מתכוון לעישון סלקטיבי של שלוש-ארבע סיגריות ביום, לא יותר בשום אופן. מתי? בכל פעם שבא לך לתקוע את המנה המיותרת (בדרך כלל בערב). אכלת מספיק קלוריות? תן לסיגריה להמשיך מכאן במקום המנה הנוספת.

     

    אני מודה שעוד לא מצאתי שותפים מהתחום הרפואי לתיאוריה המהפכנית הזו, אבל עם יד על הלב, תרתי משמע, עישון של כשלוש סיגריות ליום (קופסה בשבוע) עדיף על עודף משקל של עשרות קילוגרמים, ולא צריך להיות קרדיולוג בשביל להבין את זה. באותו הקשר יש לציין שג'אנק-פוד הורג בשנה יותר אנשים מעישון, אבל עדיין לא נולד המחוקק שיחייב יצרנית המבורגרים לכתוב על אריזות הילדים הצבעוניות שדרכן הם מרעילים את הדור הבא: "מחקרים רפואיים קובעים כי אכילת ג'אנק-פוד דנה אותך לחיים של אומללות כשמן ולהתקף לב בלתי-נמנע".

     

    הדבר השלישי שנשאר לי מהפרויקט הוא העיסוק האובססיבי בספורט: עד כמה העסק הזה תפס אצלי, למדתי רק על דרך השלילה. בימים שבהם נבצר ממני להגיע למכון, אני מרגיש כמו סמרטוט. לפעמים ז' שתחיה מרחמת עלי ואומרת לי לעת ערב: "אני אשאר עם הילדים, לך למכון", אבל זה רק מפני שהיא יודעת שאם אני לא שורף בדחיפות אלף קלוריות - יש סיכוי סביר שאתחיל לטפס על הקירות כמו ילד היפר-אקטיבי. כך קורה שבימים בהם אני מפספס אימון, אני יורד בתור עונש בבית לבערך 100 שכיבות סמיכה ול-500 כפיפות בטן, וזה עוד לפני הטיול המפרך שאני כופה על הכלב, שלא מבין למה צריך להפריד בינו לבין הספה באישון לילה.

     

    האישה האחרת

     

    לפני שנגיע לשלב הדביק של הסיכומים, יש לי עוד כמה תובנות סוציו-פיזיולוגיות לחלוק. נתחיל במה שהיה ברור כבר לחז"ל, שטבעו פעם את המונח "נפש בריאה בגוף בריא": האמת היא שהם צדקו.

     

    יכול להיות שכל הטקסט דלעיל לא מלמד בהכרח על נפש סופר-בריאה, אבל על כך אני אומר שהכל יחסי: השנה האחרונה היתה, כמעט מכל הבחינות, השנה הקשה בחיי. נכון שגם "קושי" כשלעצמו הוא מושג יחסי - אני, תודה לאל, לא איבדתי אף קרוב או חבר (וזה לא מעט במציאות חיינו העגומה), אבל איבדתי עסק שהיה לי בית ומקור פרנסה בתשע השנים האחרונות, ויחד איתו גם חלק ניכר מהגינונים של "בעל בעמיו", כמו כרטיס האשראי המוזהב של החברה שבבעלותי, וגם משפטים כמו "למה שלא תקפוץ אלי למשרד בשבוע הבא ונדבר?", דברים שמרחיבים אגואו של אדם, אפילו אם יש לו 50 קילו עודפים.

     

    אני לא חושב שהייתי מצליח לשרוד תקופה קשה כל כך אלמלא האימונים היומיומיים ומשטר הדיאטה שנטלתי על עצמי. הידיעה שלמרות הדברים הרעים שמתחוללים בחיים שלי, יש משהו אחד שהולך ומשתפר כמעט מדי יום - היתה לי לעתים כמעט למקור יחיד של נחמה.

     

    הדבר הנוסף שלמדתי הוא שאתה לעולם שווה בדיוק כמו המבט שראית בעיניים של הכוסית האחרונה שפגשת ברחוב. זה נשמע, אני יודע, כמו משפט שאומרים לחבר'ה במילואים בין הפלצה לבדיחה על זיונים, אבל האמינו לי, ידידי - פילוסופיה שלמה מסתתרת מאחורי המשפט הזה.

     

    הפרמטר הכי חשוב בהערכה העצמית שלנו הוא היחס שמגלות כלפינו בנות המין השני (אלא אם כן אתם הומואים, ולא שיש בזה משהו רע). זה לא אומר שאתה חייב לפרוט את ההערכה הזאת למסכת אין סופית של זיונים, למרות שדי נחמד לנסות, אבל גם אם בחרת - והדגש הוא על "בחרת", כלומר משהו שהוא תוצאה של בחירה ולא של כורח - להיות נאמן לאישה אחת, הערכת הנשים האחרות בעולם היא עדיין הדבר שאתה כמה לו יותר מכל. זה, אגב, מועיל גם לזוגיות.

     

    צל של ספק

     

    את המשפט האחרון אני רוצה להרחיב מעט: אחד הזעזועים המנטליים הקשים ביותר שחוויתי בשנה האחרונה הוא הטלת הספק לחיי. קיפניס הישן חי לו טוב ונוח עם אישה, שני ילדים אהובים וכלב מפגר אבל אופטימי. הוא אף פעם לא התפנה לשאלה מה מתוך אלה היה תוצאה של בחירה אמיתית. זה המקום לציין שלא נישאתי בכפייה, וגם הולדת הילדים באה אחרי דיונים ותכנונים, אבל גם כשאנחנו פועלים לכאורה מתוך רצון חופשי - כמה הכרעות בחיינו הן תוצאה של חוסר ברירה?

     

    יכול להיות שהתאהבת באמת ובתמים באישה שאיתך, אבל מה היה קורה אילו כל הספקטרום הנשי היה פתוח בפניך, לא רק ארבע-חמש נשים שגילו בך עניין אמיתי? אנחנו אוהבים את הילדים שלנו, זה ברור, מוכנים להיהרג ולהרוג עבורם, רק שעם יד על הלב - בכמה מקרים מדובר בנסיון ליצור, לצד מקור החרדה שהילדים גורמים, גם מקור לנחמה?

     

    דברו מעט עם המובטלים החדשים. לא עם אלה שהיו לפני כן פועלי ייצור (ואני לא מזלזל, חלילה), אלא עם כל מיני בכירים בהיי-טק שנאלצים עכשיו להעביר את ימיהם בבית. כמה פעמים תשמעו מהם את המשפט: "זה נהדר לבלות יותר זמן עם הילדים"? ובכן, זה היה נהדר גם לפני כן, אלא שאתם העדפתם לבלות 12-10 שעות ביום בעבודה. לא רק כדי לעבוד, אלא - בחלק ניכר מהמקרים - גם כדי להיות רחוקים מהאישה ומהילדים שלכם. אז מה אתם מתמוגגים לי עכשיו מכמה שזה כיף לבלות יותר זמן בבית? בולשיט.

     


    ככה זה התחיל

     

    וזה לא שאני לא אוהב לבלות זמן עם הילדים שלי. בהיות ז' שתחיה (ותיכף אני מגיע גם אליה) אשת עסקים מדופלמת, מנהלת תחום בחברת ביו-טכנולוגיה, העברתי שעות-ילדים רבות מאז ומתמיד, במיוחד כש-ז' בחו"ל. דווקא מהמקום הזה, של מי שמבלה את מרבית יומו בחברת ילדיו ובטוח מאוד באהבתו אליהם ובאהבתם אליו, אני מרשה לעצמי לומר בביטחון מלא שהרגעים שאני הכי אוהב בלהיות אבא הם הרגעים שבהם אני נפרד מהילדים כשהם נוסעים לוויקאנד אצל סבתא וסבא. נכון, אחרי שיחת הטלפון הראשונה אני מתחיל להתגעגע בטירוף ומוטרד מעט מהעובדה שהילדים לא ישנים במיטותיהם, אבל כשאני שם את הדיסק האהוב עלי במערכת, מדליק סיגריה כשאני שרוע ערום בסלון וחושב על העובדה שסקס עם קולות הוא אופציה ריאלית בהחלט להערב - הגעגועים האלה הופכים לנסבלים.

     

    או.קיי, תגידו, אז נניח שעלית על משהו. אבל מה לעזאזל הקשר לדיאטה? אז הנה הקשר הזה מגיע: כמה מאיתנו היו מביאים ילדים לעולם לו היו מודעים מראש למשקל העצום של החבילה הזאת, שאותה נסחוב כל ימי חיינו?

     

    לא משנה מה עניתם, אני עדיין מחויב להסביר את הקשר למשקל העודף: לבחור מושך יש יותר אופציות. הוא לא חייב למסד את הקשר עם אחת מתוך ארבע-חמש רלוונטיות, והוא גם לא צריך ילדים כסוג של נחמה ופיצוי בחייו. זה אולי נשמע לכם חתרני מעט (אחרי הכל גם חתיכים מתחתנים והופכים לבעלי משפחות, לפחות רובם), אבל אם תקחו את פלח הרווקים המזדקנים, אלה שהגיעו לאזור גיל ה-40 בלי להקים משפחה, תמצאו שם שתי קטגוריות עיקריות: כאלה שלא היו מסוגלים למצוא אפילו את האחת שעליה היו מוכנים להתפשר, וכאלה שהם קורבנות של יותר מדי אופציות, שמעולם לא נזקקו לחיזוק שבאשליה הקרויה "אהבה" או "אבהות" עד שהגיעו לנקודה ממנה קשה מאוד להתחבר כבר לסביבה אינטימית שכוללת מישהו נוסף מלבדם.

     

    ואגב צאצאי הפרטיים, למי שחושב שאהבת אלה לאביהם היא אהבה שאינה תלויה בדבר: אין לכם מושג כמה עלתה קרני בקרב הדור הבא מאז שקיבלתי צורה של בן-אנוש. הגר, שנמצאת כבר בשכבת הגיל שאינה מעריצה את הוריה הערצה עיוורת, אמרה לי לא מזמן: "אתה כבר כמעט לא שמן. רק כשאתה מתכופף רואים לך את הבטן". מי שמכיר את הילדה הביקורתית הזאת, שריד גנטי מאמה, יודע שמדובר במחמאה.

     

    גם רן הקטן שאל אותי, לפני פורים, אם אני מתכוון להתחפש ל"אריה חזק וגיבור מלך החיות". אז האמת היא שאין לי מושג למה בדיוק התחפשתי בפורים, כי הייתי שיכור מדי, אבל עובדה היא שסימבה הקטן לא היה שואל את השאלה הזאת בשנה שעברה - כשאבא שלו היה צריך רק חדק כדי להיות פיל.

     

    ועכשיו, כמו שהבטחתי, מעט על ז' שתחיה, גיבורת פרקים רבים בפרויקט. אם היא נשמעה לפעמים מתיאורי כאישה ממוצא פולני טיפוסי, נרגנת, מפיקה סיפוק מלמרר את חיי בעלה ומצרה את צעדיו על כל צעד ושעל, מגיעה לה התנצלות קטנה. לא מפני שהיא אינה כזאת - היא כזאת אף יותר מכפי שניתן לתאר - אלא מפני שמדובר רק בחלק מהחבילה. מדובר גם באדם חכם, שנון ומרתק. במישהי שמצליחה לגרות אותי מכל הבחינות, גם 19 שנים אחרי שיצאנו יחד בפעם הראשונה, אי שם בכיתה י'. בקיצור, לטווח הארוך ולמרות הסיכונים שבנסיעה בנתיב הזה, נדמה לי שגם ל-ז' שתחיה עדיף בעל שבוחר בה בכל פעם מחדש, למרות ואולי אף בגלל האופציות החדשות שנפתחו בפניו בשנה האחרונה. ואני, למרות הכל, עדיין בוחר בה. כל פעם מחדש.

     

    תודה, בנות

     

    טוב, עכשיו הגענו באמת לסוף. כמעט. יש שתי דרכים לעשות את זה: הראשונה, כמו גברים אמיתיים, שנסתובב מיד גב לגב וכל אחד ילך לדרכו. השנייה (הרי ככל שננסה לשחק אותה קול, יש לנו גם רגשות), היא כמה מלות סיכום וסיום. בכל זאת, עברנו יחד שנה.

     

    את רשימת התודות המלאה תוכלו למצוא במסגרת שלמטה, אבל את התודה הגדולה ביותר חשוב לי להביא כאן, בסיום הדברים. התודה הזאת היא לכן - כל אותן נשים יפות שלא יכלו לחשוב עלי אפילו כעל פרטנר מרמת הסקס המזדמן ועד לרמת שכפול הגנים. כל אלה שעליהן פנטזתי, חסר סיכוי ממשי, בזמן שבו עינגתי את עצמי. כל אלה שגרמו לי להזיל, מדמעות של תסכול ועד תאי זרע לריק. כל אלה שלא ספרו אותי, שלא ראו אותי ממטר. כל אלה שגרמו לי להשפיל מבט ברחוב. כל אלה שחשבו תמיד שאני חכם, מצחיק, שנון, אבל לא היו מעלות אפילו בחלומותיהן הפרועים ביותר את מה שפרנס את חלומותי.

     

    אתן הייתן הדלק המניע מאחורי הפרויקט הזה. לא כדי שאצליח, סוף סוף, לבצע בכן את זממי (ממילא רובכן נראות אחרי ההריונות יותר כמו משאיות הזבל של העיריה מאשר כמו היצורים המקסימים שהייתן רק לפני כמה שנים), אלא כדי שאוכל להיתקל בכן אקראית ברחוב ולראות בעיניים שלכן את המבט המופתע והכואב הזה - זה שמצטער שלא הצליח להבחין בקיפניס החדש שבקע יום אחד מהשמן ההוא, זה שיישאר לצדי תמיד אבל לא ישוב עוד לעולם.

     

    צילומים: זיו קורן
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    האדם החדש
    צילום: זיו קורן
    וזה שהלך
    צילום: זיו קורן
    מומלצים