בשם ההרפתקנות

שלי ניידיץ' יצאה לטיול באוסטרליה וניו זילנד וגילתה שיותר משזה טיול של נופים, זה טיול של אנשים. אנשים שמשותף להם הרצון למשהו אחר - להיות מישהו אחר, לעשות משהו אחר, להמצא במקום אחר. יומן מסע, פרק שביעי. לחצו כאן לקריאת הפרק הקודם .

קניבל ביי (Cannibal Bay) הוא אחד מההיילייטס של אזור קטלינז (Catlins), מושבת אריות-ים בחולותיו של מפרץ מדהים.

התקדמנו נגד הרוח, עינינו דומעות, ידינו קפואות. סופת חול קלה יצרה שכבה יבשה על שכבה לחה ויחד נראה החוף כמו משטח מושלג. בדרך פגשנו אריה-ים שוכב סמוך לגזע עץ. חברו הגיח מן המים והפריע את שלוותו, נראה מודאג ממצבו. כשהראשון השיב פניו ריקם בגעייה קולנית, החבר התנחם בנו, החבורה האנושית. המשכנו ל-Nugget Point, רכס צוקים מדהים שלרגליו מי האוקיינוס השקט סוערים והומים בגווני כחול עמוק, וסלעים זקורים במבנה אקראי כשברי אגוזים (ומכאן שם המקום). מצדי הצוק צמחייה עשירה ובקצהו מגדלור לבן. מראה כל כך נועז וחצוף ומלא עוצמה ונצחי, שמחדד את הפער בין הטבע לאדם הקטן, המוגבל, המקובע והארעי.

Cannibal Bay. מזל אריה (צילומים: שלי ניידיץ')

הגענו ל-Dunedin המקסימה, עיר סטודנטיאלית שהוקמה על ידי מתיישבים סקוטיים ומתגאה באוניברסיטה הראשונה במדינה. האוטובוס הוריד אותי ב-Dunedin Adventurer, מהאכסניות המוצלחות בטיול: אח בוערת בסלון, ריהוט עץ וצבעי אדמה, סמיכות למרכז העיר, בעלי בית גמישים (נדיר) ואינטרנט חופשי (יותר נדיר). דנדין ממוקמת בחצי האי אוטאגו, שמורת טבע ענקית לבעלי חיים, ומלבד אווירה אינטלקטואלית ותרבותית מציעה העיר המון הפתעות: Baldwin Street, הרחוב התלול בעולם (טפסו אותו ברגל!), מפעל השוקולד של Cadbury, מבשלת בירה, שוק איכרים, ותחנת רכבת במבנה מעניין. מומלץ להצטרף לסיור היכרות שיוצא בבוקר מה-i, ונותן רקע היסטורי וארכיטקטוני על העיר.

באכסניה הכרתי את נעה'לה המקסימה ששדרגה פלאים את הימים הבאים.

פעם, לפני שניו זילנד הפכה לכל כך תיירותית, פיסות טבע היו נגישות לכל המטיילים. כיוון שמאסנו בטיולים מאורגנים, החלטנו לנסוע, בעקבות סיפורי מטיילים, לאזור הקינון של האלבטרוס, ציפור ארוכת כנף, שם לפי השמועות, יש עדיין גישה חופשית. נסענו במכוניתו של סבסטיאן הגרמני, ראינו ארנבים מקפצים בשדה, ולקראת שקיעה ירדנו לחוף לפגוש פינגווינים כחולים. כיוון שלא ידענו עד כמה הם דייקנים, התיישבנו ליד המים וחיכינו. וחיכינו. האופק אינסופי, השקיעה מהממת ופינגווינים - אין. היה קר והתחלנו להיות רעבים, אבל פינגווינים כחולים לא רואים כל יום. אז חיכינו.

עברו שעתיים וחצי. לאט לאט התקבצו סקרנים נוספים, ואז הגיעו אנשי ה-DOC

 (המחלקה לשימור הטבע) וביקשו שנחכה, בלי דיבורים ופנסים, מעבר לגדר "כדי שהפינגווינים לא יבהלו". מאוכזבים מנקודת התצפית הבעייתית, הבחנו בכתם כחול ענק שהתקדם לעבר החוף והפך בבת אחת לקבוצת פינגווינים ננסיים שדידו על החול והתפזרו בין הקינים. "ראיתם? ראיתם?", לחשו אנשי ה-DOC, אלא שהחושך כבר ירד ולא ראינו כלום. על פלאשים של מצלמות לא היה מה לדבר - "זה מזיק לראייה של הפינגווינים" - שבאותה מידה יכלו אלה להיות חתולים ירוקים או קואלות כתומות. נאלצנו להאמין.

למחרת שכרנו רכב ל-10 ימים ועזבנו את העיר לטובת Mount Cook, ההר הגבוה במדינה (3,755 מ'). אומרים שהניו-זילנדים אוהבים סדר וארגון, שהגמישות מהם והלאה ושכל שינוי בתכנון או יוזמה של הרגע מזעזעת את עולמם. בכל הזדמנות יטיפו לכם להזמין מראש - גישה בעייתית למטיילים 'זורמים' שלא יודעים בדיוק איפה יהיו מתי.

ניפוץ מיתוס 1

למודות ניסיון ומצויידות במידע כי בכפר של הר קוק יש רק אכסניה אחת - הזמנו יומיים מראש שתי מיטות בחדר משותף. כשהגענו, לפני השקיעה כדי לראות את ההר המושלג בגוונים כתמתמים, חיכתה לנו הפתעה. "יש רק מיטה אחת", אמר הנציג בקבלה. "אבל הזמנו מראש! ושילמנו מראש!" נזעקנו. "מצטער, טעות בהזמנה", הוא אמר בקור רוח והציע (בתוספת תשלום, כמובן) לפתוח מיטה מתקפלת בחדר אחר. ביטלנו את ההזמנה, ובשם ההרפתקנות והייאוש מהמחירים במלון הסמוך, החלטנו לישון באוטו.  

Lake Tekapo. ציור אמיתי

אחרי ה-Hookey Valley, טרק קליל שבסופו נהר עם שברי קרחונים, המשכנו ל-Lake Tekapo, אגם טורקיז יפהפה בעיירה שוממת. בשעת בין ערביים קסומה הנוף נצבע בצבעי ציור אמנותי. ביקרנו בכנסייה במבנה אבן יפהפה והמשכנו ל- Arthur’s Pass. ישנו באכסניית YHA (לא להיט).

שלוש שנים של אימונים בחדר כושר וריצות ארוכות לא הכינו אותי למאמץ הגופני שתבע ה- Avalanche Peak, טרק יומי שעשינו למחרת. חמש דקות של טיפוס על הר המשופע והמסולע הובלו אותנו לתחושה שהגענו לקצה גבול היכולת ואין סיכוי שנשרוד את הדקה השישית. "ואני חשבתי שמאונט רוי היה קשה", אמרתי לנעה. "ואני חשבתי שהקפלר היה קשה", היא ענתה. עם שרירים כואבים, ריאות עייפות והרבה עבודה פסיכולוגית המשכנו לטפס. כל אחת ונקודת השבירה שלה, מזל שהיה לנו אחת את השנייה. 1,800 מ' של טיפוס הגיעו לקיצם אחרי 3 שעות שהגדרו רשמית כ"מאמץ הגופני הקשה ביותר שעשינו מעולם". גאות ומותשות התיישבנו בפסגה, מול ההרים המושלגים. הירידה נמשכה שעתיים וחצי ברגליים רועדות שהפעילו שרירים נדירים.

ניפוץ מיתוס 2

אחר הצהריים נסענו לעיר כרייסט צ'ירץ'. צפינו במופעי רחוב ב-Cathedral Square, ביקרנו את פסל ג'יימס קוק ולמחרת המשכנו לחצי האי בנקס, כ-80 ק"מ מהעיר. לא הרבה מכירים את הפנינסולה המדהימה שהדרך אליה מהפנטת. מפרצונים, גבעות עם צמחיה עבותה, חוות לגידול כבשים והכפר Akaroa שהוקם על ידי מתיישבים מצרפת. פה ושם ניתן לראות שלטים בשפה החושנית בעולם אבל אל תצפו, כמוני, למצוא שם סוג של "צרפת הקטנה".

שמועות על שיט דולפינים במסגרת אישית וממוסחרת פחות, הביאו אותנו ל-Onuku Farm Hostel - אכסניה בחווה מבודדת. טום, נציג המקום, קיבל את פנינו בשלל הוראות, הגבלים וחיוכים מלאכותיים, וניפוץ לנו את מיתוס ה"ניו-זילנדים הנורא נחמדים". הם אדיבים ומנומסים אבל העוסקים בתיירות רוצים כסף וסדר, ומבעד למילות הנימוס תבחינו במיאוס ובשחיקה. טום הבחין בין "לראות דולפינים" (45 דולר) ו"לשחות עם דולפינים" (75 דולר), והמליץ על האפשרות השנייה.

השכמנו קום, בתקווה שגם הדולפינים התעוררו, לבשנו חליפות שחייה ויצאנו לים בסירת מנוע. את פנינו קיבלו פינגווינים כחולים! ככה, באור יום, בלי המתנות ולחשושים. הם אכן ננסיים, בגווני כחול-אפור ובטן לבנה וחמודה. פתאום ראינו דולפין ועוד אחד, התקרבנו עם הסירה, אבל טום פסק: "הם לא רוצים שנשחה איתם". גם בהמשך, כשראינו זוג נוסף, הוא קבע: "אנחנו לא נרד למים". את האפשרות שנראה דולפינים ולא נשחה איתם הוא "שכח" להזכיר כשנרשמנו לסיור ואת מחאותי הוא פטר בתשובה המוכנה: "הם לא רוצים! סתם להרטיב את חליפות השחייה? את יודעת כמה זמן לוקח לי לנקות אותן?"

חצי האי בנקס. חבל לפספס

בדיעבד, זה רק חישל אותנו להמשך: המלצה ממטיילת והבטחות בספרים הובילו ל-Le Bon Bay, "אכסניה באווירה צרפתית שמנהלים שף ואשתו. מדי ערב הוא מכין ארוחת גורמה מדהימה תמורת 12 דולר נ"ז בלבד, לא כולל 21 דולר ללינה וארוחת בוקר". בעלת המקום, ששוכן בתוך יער, קיבלה את פנינו באנגלית רהוטה ("לא, אנחנו לא מדברים צרפתית") וסיפרה ש"השף יצא לדוג את ארוחת הערב".

"אתן מכירות את הנוהל?" אמר השף שחזר עם שקית מלאה לובסטרים. "אנחנו מכינים את הארוחה, אתן רוחצות את הכלים. אה, והיין בתשלום נפרד". התיישבנו לאכול (אחרי שעזרנו לסדר את השולחן): סלט תפוחי אדמה, תפוחי אדמה אפויים ולמנה העיקרית סלט עוף קר. כדי להסיח את דעתנו מהתרמית הציק השף בתכנית אמנותית: "כל אחד יספר את מי היה רוצה לפגוש לו היה יכול". נעה'לה בחרה בבן-גוריון. אני בחרתי בזה שעוד לא פגשתי, אבל יותר מכל רציתי לפגוש את הלובסטרים המוחבאים. שטפנו סירים וקערות, ועזבנו למחרת אחרי ארוחת בוקר סתמית. הניו-זילנדים אנשי שיווק מיומנים. הם מצטיינים בהבטחות, אבל מרגע ששילמתם הם לא מבטיחים לקיים.

על Kaikoura אפשר לוותר, אלא אם תרצו לשחות עם דולפינים כראוי (125 דולר עם הבטחה להחזר) או לשוט עם לווייתנים. את מעיינות Hanmer Springs חובה לפספס, מדובר ב"חמת גדר" לעניים. חזרנו לכרייסט צ'ירץ'. נפרדתי מנעה'לה בדרינק , לא לפני שקבענו חוויה מתקנת בריף הדולפינים באילת.

הטבע והאדם, תכנון וביצוע, הבטחות ומציאות - לא על כל הפערים בחיים אפשר לגשר - אבל על עשר השנים שמפרידות ביני לבין נעה גישרנו בקלות ובעונג. כן, עם כל הכבוד לנופים, אין ספק שזה טיול של אנשים.

החזרתי את הרכב השכור לשדה התעופה באישון ליל וחיכיתי לטיסה בהתרגשות. עכשיו אפשר להתמסר לחלום האמיתי: אחח... אוסטרליה, באמת חשבת שאוותר עלייך כל כך בקלות?

• בפרק הבא: אוסטרליה - מדבר אדום, דקלים ירוקים וים טורקיז.