נועה הקטנה רוצה שקט
סיפורה של משפחה אחת מעכו, שמנסה להתמודד עם הלחץ והחרדה של מתקפת הרקטות. הם כבר ברחו למרכז, חזרו הביתה - ועכשיו עזבו שוב. ל-ynet הם מספרים על החיים עם המזוודות והפחד. סיפורו של רכיב אחד בעורף הלאומי
רק רוצים שזה ייגמר: משפחת בן גל מהעיר עכו היא אחת מאלפי משפחות מהגליל, שעושות כבר ימים ארוכים את הדרך מצפון הארץ למרכז וחזרה, פעם פעמיים בשבוע, לפעמים יותר. הדילמה קיומית: האם עדיף להיות בביתו של אדם זר בתל אביב, או שהכי טוב בבית, אפילו תחת אש.
נכון, באזור תל אביב, ירושלים או דרומה מהן בטוח יותר. שם אין רקטות (בינתיים), והקיץ נראה כמו שקיץ צריך להיראות: עם שמש, חוף ים או בריכה, בילויים, קניונים ממוזגים הומי אדם, ובעיקר אשליה של נורמאליות. אבל, כמעט תמיד מגיע הרגע שבו הבנאדם רוצה הביתה. זה יכול לקרות אחרי יומיים או שבוע-שבועיים. הצפיפות אצל המכרים בדרום, חוסר הפרטיות במאהל בניצנים, ובכלל, אי הנעימות שכרוכה בשהות ממושכת בביתו של אחר (אדם זר או אפילו קרוב משפחה תומך) - כל אלה משחקים תפקיד משמעותי בתהליך שבסופו מתקבלת ההחלטה - חוזרים הביתה.
החזרה הביתה מלאת תקווה. העובדה שהבית נמצא בצפון, בגליל העליון או התחתון, המערבי או המזרחי, עמוק בתוך טווח טילי הקטיושה, אינה מרתיעה - המשפחה מחפשת חזרה את הקן שלה. הוא ממוקם אמנם באזור מסוכן ומפחיד, אבל בכל זאת זהו הבית. כאן, בין ארבעת הקירות המוכרים, נמצאים החפצים, המשחקים של הילדים והמיטה הנוחה.
השמחה גדולה - עד שנופל עוד טיל ברחוב הסמוך, בדיוק כפי שקרה אתמול לבני המשפחה שרק שבו לעכו, בפעם השנייה בתוך שבועיים. האינסטינקט שוב קורא לברוח דרומה. שוב אורזים חפצים, שוב מעמיסים את הרכב, שוב עוזבים את הבית. עד לפעם הבאה. וחוזר חלילה.
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: אחיה ראב\"ד")
