גבעת אולגה: התושבים הגיעו ומצאו מקלט נעול
האזעקות שנשמעו באזור חדרה סמוך ל-21:15 הריצו את התושבים למקלטים הציבוריים, אך רבים מתושבי השכונה טענו שהם היו סגורים או עמוסים יתר על המידה. ראש העירייה: אם אין מקום במקלטים על התושבים להישאר במרחבים מוגנים
האזעקה ונפילות הטילים באזור חדרה אמש (יום ו') תפסו רבים מתושבי חדרה לא מוכנים, וכך גם את המקלטים. לדברי רבים מתושבי שכונת גבעת אולגה בעיר, המקלטים הציבוריים היו סגורים. לדבריהם, גם כמות המקלטים בשכונה אינה מספיקה כדי להכיל את התושבים.
רוזי דוידוב, תושבת השכונה, סיפרה ל-ynet ש"לא ידענו מה לעשות כששמענו את האזעקה בבית. נבהלנו. התחלתי לארגן את הילדים כדי לרדת למקלט הציבורי ואז נשמע בום חזק". העומס במקלט הכריע את הכף, ודחף את רוזי לעזוב. "הוא היה מלא באנשים, חלק חיכו בחוץ. ראיתי שאין סיכוי שיהיה לנו מקום אז החלטתי לעזוב לשכונה של חמותי, שם יש מרתף גדול. אני לא מסכימה שיקרה משהו לפרחים שלי".
ברחוב הראשי של גבעת אולגה התאספו אזרחים רבים במקלט הציבורי שבפינת הרחובות הראשונים והנגב. בימי שגרה משמש המקלט את חברי ארגון "נרקומנים אנונימיים", והוא נקי אך קטן מלהכיל את כל תושבי הבניינים שבסביבתו.
"הזריזים יינצלו"
ז'קלין גואטה, תושבת השכונה: "המקלט יכול להכיל בקושי 50 בני אדם ויש מאות תושבים שבשעת צורך יצטרכו להשתמש במקלט. אנחנו מרגישים שהעירייה מפקירה אותנו. אם ייפלו פה קטיושות מי שיינצל יהיה מי שהספיק להיכנס למקלט. השאר יצטרכו לחכות בחוץ ולהתפלל שהטילים לא יפלו לידם".
אילנית יחייב, תושבת השכונה שאירחה בביתה משפחה מהקריות, חוששת מהצורך לעזוב את ביתה. "זה היה מפחיד אך מפחיד יותר שזה הגיע אלינו. מתארחים אצלנו בני משפחה מהקריות שעזבו את ביתם בגלל הטילים ועכשיו נצטרך גם אנחנו לעזוב ולהיות פליטים. מה נעשה עכשיו? לאן נברח? לדרום?".
ראש עיריית חדרה, חיים אביטן, מסר בתגובה לטענות התושבים כי "העירייה הייתה מוכנה לכל תרחיש. מדובר במקלטים שנבנו בשנות ה-60', ובעקבות כל דיווח של אזרחים על בעיה בהם יוצא למקום צוות לטיפול בבעיה". בתגובה לטענות על כך שמקלטים ציבוריים אינם גדולים מספיק לאכלס את התושבים אמר אביטן כי "בשעת הצורך על התושבים להישאר במרחבי מוגנים בבתיהם".
הפעוטה זיהתה את האזעקה
את עליזה דהרי, בת 48 המתגוררת במרכז העיר, תפסה האזעקה כשצפתה בטלוויזיה. "חשבתי שאני לא שומעת בבירור, או שזה מגיע מהמרקע, אבל אז הצפירה התחזקה. בני ואני נכנסנו לממ"ד בצורה רגועה וללא פאניקה. בכוונתי להישאר כרגע באזור הממ"ד כדי לראות מה יילד יום. הממ"ד מאורגן אפילו לתקיפה כימית ויש לנו ערכה שקנינו במלחמת המפרץ. לא השתמשנו בה ומקווה שגם לא נשתמש".
בתו הפעוטה של ניב גולדין, בן 29, הייתה הראשונה לשים לב לאזעקה. "היינו בבית ופתאום הילדה, בת שנה ותשעה חודשים, התחילה לעשות 'או או או'", סיפר. "אמרתי לה 'כן זה אמבולנס' אבל אישתי אמרה שזו אזעקה. הייתי קצת בלחץ כי הילדה רצתה לאכול יותר מאשר לרדת למקלט".
גולדין סיפר כי לא היה שאנן, וכבר בתחילת המלחמה הכין את המקלט. "האמת, לא האמנתי שיגיע לפה. גיסתי מחיפה הייתה אצלנו מאז שהתחילו הקטיושות והיום כבר נמאס לה והיא חזרה לחיפה. נראה שהיא ונסראללה מתואמים, שיחק לה המזל".
הוא טרם גיבש תוכנית לעזוב את העיר. "אנחנו ממשיכים כרגיל, רואים 'כוכב נולד' ומדי פעם את המבזקים. נישאר כאן, אלא אם תיפול יותר מקטיושה אחת פעם בשלושה שבועות".
גם שאול אברהם, בן 38, לא מתכנן לעזוב. "אני אשאר בחדרה, לאן אני אלך? יש לי כאן עסק. אני לא אעזוב גם אם 300 טילים ביום יפלו פה. בדרום - קסאמים, בצפון - טילים, שם - פיגועים, אני נשאר".
אחותו, רוני שתיוי, המתגוררת מול הים, סיפרה שבנה היה מחוץ לבית בעת שנשמעה האזעקה. "נכנסתי היסטריה כי הבן היה ברחוב ותיכף קראנו לו שייכנס לבית. היו ילדים שהלכו לים והחלו להתרוצץ ימינה ושמאלה כי הם לא ידעו לאן ללכת".
יש גם מי שלא ממתינים למטח הבא. בני בר ששת, בן 46, אורז את חפציו ומתכנן לנסוע עם משפחתו לאחיו בבית שמש. "אני דואג למשפחה. כמנהל מכירות אני עובד באזור טבריה וחיפה ומלווה את זה כבר שלושה שבועות. היום במקרה עשינו תירגול פיגוע - איפה כל אחד צריך להיות ואיך להתחבא".
עינת, בתו בת ה-19, הוסיפה ש"זה לא אפשרי מה שקורה כאן מבחינת לחץ. אין לנו ממ"ד בבית וגם לא מקלט קרוב. אני רגילה לפחד כי אני נמצאת הרבה בחיפה אבל ההורים שלי והאחים לא. לכן עדיף שפשוט נעזוב את האזור כי זה ייתן לכולנו שקט נפשי.
לפנייה לכתב/ת 
