הפתעה: אנחנו לא לבד בשכונה
שוב ושוב מנסה ישראל לשרטט גבולות ולהמליך מלכים - והמציאות טופחת על פניה
הצבא החזק ביותר, הכלכלה המשגשגת ביותר והתעשייה המפותחת ביותר במזרח התיכון - כל אלה שלנו. ולמרות זאת, פעם אחר פעם, אנו נאלצים ללמוד בדרך הקשה שהם לא מספיקים.
מאוד רצינו שכוחנו הרב יאפשר לנו לעצב את האזור בו אנו חיים כרצוננו. שהציונות תוכל להפוך את המזרח התיכון כולו למקום שיותר נעים ונוח לחיות בו, ובתנאים שלנו. כך היה כשיצאנו למלחמת לבנון הראשונה, כדי להעלות לשלטון במדינה זרה את בני בריתנו הנוצרים; כך כשאפשרנו את הקמת חיזבאללה, כי חשבנו שהאינטרס הישראלי מחייב אלטרנטיבה לתנועת "אמל" ששלטה אז בדרום לבנון; כך, כשעודדנו את צמיחתו של החמאס מתוך מחשבה שעדיף לישראל שיהיה כוח נגד לפתח. גם הנסיגות הישראליות בוצעו באופן דומה - הודעה ישראלית על נסיגה בזמן ובמקום שישראל מוצאת לנכון, וציפיה שהשכנים והמציאות יסתדרו בהתאם. המזרח התיכון כולו הוא מגרש חול גדול בו אנחנו מזיזים כוחות, קובעים גבולות, ממליכים ומורידים שליטים.
אבל המציאות טופחת על פנינו כל פעם מחדש. מזכירה לנו שאנחנו לא לבד כאן. שחוץ משבעה מיליון ישראלים, יש במדינות השכנות עוד עשרות מיליוני ערבים ועוד יותר מזה במעגל הרחוק יותר. הם לא רק יושבים מסביבנו, אלא יש להם גם סדר יום משל עצמם, רצונות משל עצמם, תוכניות משל עצמם ואפילו שנאות משל עצמם - חלקן מכוון אלינו. לא רק זאת, אלא שיש להם גם כוח. חלש בהרבה משלנו. אין ספק שאם ינסו להשתמש במלוא כוחם יובסו ויוכו על-ידי מלוא כוחו של צה"ל. אבל עד שזה יקרה, יש להם יכולת לפחות לגרום לנו כאב של ממש, גם נזק כלכלי אבל בעיקר אובדן ושכול, כאשר אנחנו פוגעים באינטרסים שלהם.
המלחמה השנייה בלבנון היא המשך ישיר של התפיסה החד-צדדית, שהנחילה לכולנו עוצמתנו הצבאית. המטרות הצבאיות שלה - ובראשן גרימת נזק של ממש לכוחו הצבאי של החיזבאללה וחיסול קו המוצבים הקדמי שלו - מוצדקות לחלוטין. אבל המחשבה שנוכל לגרום לציבור הלבנוני להקיא מתוכו את חיזבאללה ואף לאלץ את הקהילה הבינלאומית להקים כוח רב-לאומי בדיוק בהרכב, בפריסה ובהגדרות התפקידים שאנחנו רואים לנכון, יש בה נאיביות. לא נאיביות מהסוג התמים והנחמד, אלא מהסוג המסוכן, שמביא אותנו שוב ושוב להסתבך במהלכים כוחניים גדולים וחסרי תוחלת.
מדיניות ישראלית צנועה יותר, שאינה מניחה שנוכל להניע כל מדינה לרקוד לפי החליל הישראלי, הייתה למשל גוררת התנהלות שונה כלפי סוריה. השקט בגבול הישראלי-סורי הביא את רובנו לחשוב שאין כל דחיפות בהסכם שלום עם דמשק. בראשית שנת 2000 היינו במרחק נגיעה מכך, אך ברגע הקריטי העסק התפוצץ, ההיסטוריונים כבר ישאלו באשמתו של מי. בכל אופן, אף אחד לא התרגש מכך יותר מדי, כי התפיסה הרווחת הייתה שישראל אינה זקוקה לשלום עם סוריה.
עתה רק שערו בנפשכם היכן היינו עומדים היום, אילו הנסיגה מלבנון הייתה מתבצעת בהקשר של הסכם שלום עם סוריה, ובין איראן לחיזבאללה הייתה חוצצת מדינה החיה בשלום עם ישראל, ושמעמדה הבינלאומי וכלכלתה הצומחת תלויים בהסכם הזה ובפירוק חיזבאללה. שקט בצפון עובר דרך הסכם שלום עם סוריה, שיושג במשא ומתן ויבטיח את פירוק "ציר הרשע", האיום האסטרטגי האמיתי על מדינת ישראל.
הדברים נכונים גם לגבי הנסיגה מעזה וההתכנסות הצפויה ביהודה ושומרון - שניהם מהלכים חשובים וחיוביים. אבל גם בהתנתקות שילמנו מחיר יקר על החד-צדדיות, וחשוב שלא נשלם את אותו המחיר בהתכנסות. לכן, הכרה בעובדה שאנחנו לא חיים לבד במרחב, מחייבת שההתקדמות לקראת יישום התוכנית תיעשה הפעם תוך משא ומתן, ולכל הפחות תיאום, עם הרשות הפלסטינית ומדינות ערב - ותוך התחשבות ברצונות ובצרכים שלהן. כך האינטרס הישראלי ימומש במציאות, ולא רק בתוכניות של מנהיגינו.
גברי בר-גיל, מזכיר התנועה הקיבוצית
לפנייה לכתב/ת 
