שתף קטע נבחר

ככה לא עוצרים קטיושה

בפיקוד צפון יש תוכניות מגירה להגיע לאזורי השיגור עם מאסות ומכיוון לא צפוי, אבל המטכ"ל ה"כחול" חשב אחרת

נכון עשו הממשלה וצמרת צה"ל כשהחליטו שלא להנחית מכת תגמול כואבת על לבנון בעקבות קטל הקטיושות אתמול. מכה כזו הייתה נותנת לממשלת לבנון ולחיזבאללה את התואנה לדחות את הצעת ההחלטה של מועצת הביטחון ולהאשים בכך את ישראל. כך הייתה ישראל מאבדת הזדמנות לקבל גושפנקא רשמית בין-לאומית למרבית דרישותיה המדיניות, והייתה מרגיזה את הממשל האמריקני, הדוחף לקבלת ההחלטה באו"ם.

 

כאשר תתקבל ההחלטה באו"ם, במועד כלשהו השבוע, תוכל ישראל לרשום לעצמה הישג מדיני תקדימי ולהכין את עצמה להמשך הלחימה. מדוע? מפני שחיזבאללה לא יפסיק להילחם בדרום לבנון כל עוד נמצאים שם חיילי צה"ל, ולכן גם שיגורי הקטיושות יתחדשו כעבור זמן מה. לכל היותר תהיה הפוגה חלקית בלחימה, שאם הממשלה וצה"ל ינצלו אותה כהלכה, היא עשויה להיות נקודת מפנה לטובתנו במערכה. לא צריך לחכות, צריך כבר היום להתחיל בהכנות.

 

ראשית יש להגדיר מחדש לצה"ל בצורה ברורה את היעדים האופרטיביים. ברור שהבעיה החמורה ביותר שבפניה ניצבת מדינת ישראל היא שיגורי הקטיושות, קרי הרקטות קצרות הטווח. הן שזורעות את עיקר ההרג וההרס בשטחנו כבר 27 ימים, והן שמאפשרות לנסראללה להציג תדמית של בלתי מנוצח בזירה המוסלמית והעולמית. ברקטות ארוכות הטווח מצליח חיל-האוויר, פחות או יותר, לטפל. לעתים הן מסבות נזקים כבדים, כמו אתמול בחיפה, אבל השיגורים הולכים ונעשים נדירים. לכן היעד המרכזי והברור של צה"ל כעת צריך להיות הפחתה של שיגורי הקטיושות ב-90%.

 

היעד המערכתי השני הוא למנוע מחיזבאללה להיערך מחדש בדרום לבנון, עד שהאזור יועבר לצבא לבנון וכוח רב-לאומי. זו משימה לא פשוטה. כדי לבצע אותה צריך צה"ל לקיים נוכחות בשטח בנוסף לפעילות האווירית. לא חלילה מוצבים, אלא כוחות שיהיו בתנועה מתמדת. כך ייפגעו פחות ויכריחו את חיזבאללה להתעסק בשרידות במקום לתכנן תקיפות.

 

אם יושגו שני יעדים מערכתיים אלה ברובם - צה"ל ניצח במלחמה. העיקר הוא כאמור דיכוי שיגורי הקטיושות. לשם כך לא צריך להרוג כל איש חיזבאללה בדרום לבנון ולסרוק כל כפר. צה"ל גם לא צריך "להגיע לליטאני". גם אם ישכשכו חיילי צה"ל את רגליהם במימי הליטאני, לא ייפסקו השיגורים. כדי להפסיקם די לשלוט בתצפית ובאש שטוחת מסלול מטווחים קרובים יחסית על אזורי השיגור. עובדה: השיגורים פחתו בצורה דראסטית מהאזורים שבהם צה"ל נע ופועל. גם מהכפרים שאליהם צה"ל לא נכנס, אלא עקף.

 

ישנם ארבעה אזורי שיגור שמהם מתבצע עיקר הירי:

 

  • האזור שמצפון-מזרח למטולה - הר דוב, רג'ר וכמה כפרים צפונה משם, שמהם משגרים לעבר קריית שמונה. צה"ל לא נכנס לאזור זה כדי שלא לגרום לסורים לחשוש שאנו מתכוונים לפלוש לשטחם.

 

  • רמת נבטייה, הנמצאת מעבר לליטאני, ממערב לנהר. זהו אזור גדול וקשה לכיבוש, אבל יש בו לא מעט נקודות גבוהות ושולטות שמהן אפשר לאתר משגרים בזמן אמת ולכוון לעברם אש ארטירית ואווירית.

 

  • השטח שנמצא שממזרח לצור. מכאן משגרים את כל סוגי הרקטות. המטעים והצמחייה העבותה שבו מאפשרים שיגורים והימלטות. מאידך, זהו אזור קלאסי לפעילותן של יחידות פשיטה. אם יופעלו יחידות כאלה באינטנסיביות ובמספר רב יחסית בקרבת הכפרים, הן עשויות להשיג תוצאות לא רעות.

 

  • "המאחזים בטבע" - אלה מתחמי שיגור מבוצרים ומבוטנים בבונקרים תת-קרקעיים מתחת לצמחייה עבותה. כארבעים מתחמים כאלה פזורים במקומות המוכרים לצה"ל בכל דרום לבנון. כיבושם כרוך בלחימה קשה ובהרבה אבידות (כפי שהיו ליחידות מגלן ואגוז במרון א-ראס). אבל אפשר להעניק להם "טיפול מיוחד" ושיטתי מהאוויר. תחילה לשרוף את הצמחייה וההסוואה שמעליהם, ואחר-כך פצצות חודרות ביצורים.

 

די אם יותאמו לכל אזור שיטת פעולה ויחידות המסוגלות לבצעה, כדי להביא לצמצום ניכר בשיגורים. בפיקוד צפון ישנה מזמן תוכנית מגירה להגיע לאזורי שיגור אלה עם הרבה כוחות, מכיוון לא צפוי. במקביל לטפל באזור הגבול שיאוגף. אבל צמרת צה"ל, שבה אנשי חיל אוויר נותנים את הטון, המליצה לשר הביטחון ולקבינט ללכת דווקא מול "הקליפה הקשה" של חיזבאללה באזור הגבול. גרוע מזה: במקום לתקוף במקומות ובעומקים שונים במקביל, באמצעות מסה גדולה של כוחות מגוונים, בחרו ללכת חזיתית ובטפטוף מול ההתנגדות הקשה. כך נכנס צה"ל הישר וביודעין למלכודת שהכין לו חיזבאללה. הקבינט אימץ את המלצת הרמטכ"ל ושר הביטחון מפני שחשש מאבידות ומפני שהחלופה הקרקעית היצירתית נראתה לו כמרשם לשקיעה בבוץ הלבנוני. עכשיו נראה שלא יהיה מנוס מלבצעה.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים