שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    כאב חבוי ורגעים מכושפים

    זהבית פסי היא אומנם בחורה ביישנית, אבל היא לא דופקת חשבון. בראיון עיתונאי ראשון מספרת הסינדרלה הקסומה של "כוכב נולד 4" על הזיוף החד פעמי בביצוע שלה השבוע, על ההתמודדות הקשה עם מות אביה, על המאבק התמידי בחיבתה למטוגנים, על טעם ה"טומבוי" שלה בבגדים ועל המוזיקה, שבאה אצלה מהלב. תתכוננו להתאהב. תנו ב-SMS

    זה לא היה סוף שבוע קל. זהבית פסי, ילדה בת 20 שנסחפה בחודשים האחרונים אל העולם של "כוכב נולד", זה שכולל מילים משונות כמו "באזז תקשורתי" או "פייבוריטית", פגשה את הצד הפחות מלטף של העסקה. אחרי שזכתה במסגרת התוכנית בשלוש חסינויות רצופות, פסי מצאה עצמה מועדת להדחה ביום שישי האחרון, על ביצוע שלא הפיל את השופטים והקהל, ונשמה לרווחה כשקיבלה עוד שבוע של חסד. מבחינתה המשבר התחיל כבר ביום חמישי, עת, לדבריה, פשוט זייפה לצדו של דוד סלם בדואט של "ארץ אבודה". "זה היה ביצוע מגעיל", היא אומרת לי יומיים אחר כך. "התבלבלתי, והגרון שלי התייבש, כמו אדמה סדוקה. היה לי מאוד קשה לשיר, וראו את זה. ואז קיבלתי כאפה אחרי כאפה מהשופטים. רציתי לצעוק להם שהם לא צריכים להגיד, אני יודעת שזה היה מזעזע".

     

    בגלל זה הדמעות?

     

    "כן, מה אני אעשה. היה לי קשה לקבל את הביקורת ולקחת אותה בפרופורציה, והתחלתי לבכות. כל הלחץ הזה השפיע גם על הביצוע שלי ביום שישי. התאמצתי מאוד לשפר, והרגישו את זה. זה לא הייתי אני".

     

    מה עכשיו?

     

    "עכשיו דף חדש. אחרי כל עלייה יש ירידה, זאת היתה ירידה, ועכשיו אני אקח את עצמי בידיים, אקבל את הביקורת ואמשיך הלאה. לא נורא. קורה".

     


    "השירה שלי היא מקום סגור. זה הדבר שאני הכי מתביישת בו". פסי (צילום: רונן אקרמן) 

     

    מה יש בה שמצליח לכבוש כל כך מהר וכל כך חזק? לא מדובר רק ביכולותיה הקוליות של פסי, או בבחירת השירים המוצלחת שלה. אפקט הסינדרלה, כמובן, משחק כאן את התפקיד הרגיל, אבל הבוסר של פסי מלווה גם בשלווה גדולה ומעוררת קנאה. נדמה כי דבר לא יכול לגעת בה, וכשהיא מתיישבת לידי בבית הקפה עם חיוך חולמני, לבושה בדגמ"ח וגופיית סבא, שואלת כבדרך אגב לאיזה עיתון הראיון הזה, אני נאלצת להסכים עם האינטואיציה הראשונית שלי. היא באמת כזו, גם אם היא מנסה להתווכח איתי על זה. "השירה שלי היא מקום סגור", היא אומרת. "זה הדבר שאני הכי מתביישת בו בעולם, ואני לא לגמרי רגועה על הבמה".

     

    די. כשאת עוצמת עיניים באמצע שיר את בעולם שכולו טוב, לא?

     

    "כן, אבל אני עושה את זה קצת מתוך חוסר ביטחון. אני נורא מתרגשת. כשהופעתי בניצנים עם 'יומן מסע', הרגשתי שאולי אני עדיין לא בשלה למעמד כזה. בדיעבד הייתי רוצה לעשות את זה שוב. לבצע את השיר יותר נכון".

     

    מה היה לא טוב?

     

    "יכולתי להיות יותר רגועה, פחות מתרגשת, בלי כמה זיופים קטנים שהיו שם. אני רוצה לעמוד מול קהל בלי לפחד, להסתכל עליו יותר. לא לשיר תמיד עם ראש מורכן".

     

    שלא תעזי. השופטים מתים על הראש המורכן שלך. הם אומרים שאת נראית לא מתאמצת.

     

    "כי הם יודעים שנוח לי עם מי שאני, וזה באמת ככה. אני פשוט צריכה עוד להתרגל לכל זה. בפורום שלי באינטרנט כבר כתבו שאני משחקת אותה ביישנית ואני בעצם נחש, והייתי רוצה לשבת עם הילדה שכתבה את זה ולהגיד לה, 'נראה לך שאני משחקת אותה?', מה, אני בתיאטרון? אני באתי לשיר, לא להיות מישהו שאני לא".

     

    איך את חיה עם הביטוי "סינדרלה"?

     

    "האמת, אני לא כל כך מבינה אותו. קראתי כתבה שאמרו שאני הסינדרלה של 'כוכב נולד 4', את יכולה להגיד לי מה זה אומר?".

     

    שאת לא באה כולך מתוקתקת ומחושבת. שאת בוסר.

     

    "לא יודעת, לא חשבתי על זה. לא נראה לי שאני סינדרלה ולא כלום. אני בסך הכל מישהי שבאה לאודישנים של 'כוכב נולד'. לא יודעת איך זה הגיע לאן שהגיע. כל מה שרציתי זה את החתימה של ה'עובר' הראשון, בחיים לא חשבתי שבאמת אגיע לתוכנית, ועוד לא קלטתי שאני בשלב מתקדם. אני לא כוכבת או משהו, אני יכולה גם ללכת הביתה בשבוע הבא. בכלל, כוכב זה מילה מעצבנת".

     

    למה?

     

    "כי אסור להתעסק בזה ולתת לדברים לעלות לך לראש. תמיד הערצתי אנשים פשוטים, שלא שומעים עליהם הרבה. אני לא רוצה לקבל יחס מיוחד, וכשכל הצלמים מתחילים לתקתק אחרי תוכנית אני מעדיפה לא להיות שם. השבוע בא צלם אחד ואמר לי שאני חייבת להפסיק לברוח מהפלאשים, ושהוא נותן לי טיפ: עדיף לעמוד ולהצטלם לתמונה אחת, מאשר שיצלמו אותי מנסה לברוח. אבל מה לעשות, אני לא רוצה להצטלם".

     

    מחיר התהילה, את יודעת. וזו רק ההתחלה.

     

    "אני כבר מרגישה שדברים משתנים, כי אין ברירה. אבל האישיות שלי לא תשתנה. לא אתן לזה לקרות. ובכל זאת, אני כבר לא הולכת וצוחקת עם חברות בטיילת ומשתגעת כמו פעם, כי אנשים מסתכלים. לפני כמה ימים ניסיתי לאכול שווארמה באוטובוס בדרך לצילומים, וכולם הסתכלו עליי, אז התחלתי להסתיר את הפנים עם היד, ויאללה, מה לי ולזה? כולה אוכלת שווארמה, מה יש? על מה יש להסתכל בדיוק?".

     

    השבוע ממשיכה "כוכב נולד", עד כמה שאפשר, במתכונת הרגילה. עבור פסי, חודש לפני שחרור מצה"ל, כל יום בנבחרת מרחיק ממנה את החזרה למטבח הצבאי שלה. אבל גם כאן יש ימים לא קלים, כמו זה שעברה בתחילת השבוע שעבר עם צוות הצילום במקלטי הצפון, מחבקת, מחזקת, ורועדת מפחד. "נורא פחדתי. באחד המקומות שביקרנו נפלה קטיושה קצת אחרי שעזבנו. בכל ההפסקות בחזרות אנחנו תמיד על הטלוויזיה, מתעדכנים במה שקורה, אבל להיות שם זה משהו אחר לגמרי. מאיה רוטמן עזרה לי. היא קלטה שאני מפחדת ובאה ואמרה לי, 'אני אשמור עלייך, אגן עלייך עם הגיטרה שלי. אפקיר אותה בשבילך'. חמודה שלי, איך היא תמיד קולטת אותי. אני בשוק בכל פעם מחדש ממנה, כי אומרים שקשה לקרוא אותי".

     

    התקרבתן מאוד?

     

    "מאוד מאוד מאוד. היא אישיות מדהימה, אין דבר כזה. אחרי הדואט שלנו ל'כמו צמח בר' היה לי ממש קשה. סוג של פרידה. היה שם משהו מדהים בינינו, איך שהחזקנו ידיים בצורה בכלל לא מתוכננת. אני מרגישה אליה כל כך הרבה אהבה והערצה, היא פשוט מדהימה".

     

    רוצות להגיע יחד לגמר?

     

    "כן, ואני בטוחה שזה לא יזיק לחברות שלנו. אנחנו לא מרגישות את התחרות בכלל. אם אני אזכה, אני יודעת שמאיה תהיה מאושרת, אולי יותר מאשר על עצמה, ואותו דבר אני עליה. בכלל, אני לא אשאף למקום הראשון, גם מקום שלישי זה פצצה".

     

    שמעתי שכולם רצו לעשות איתך דואטים.

     

    "באמת? טוב, אצלי הם נרגעים, ככה אני מגדירה את זה. אני נורא מתחברת לפרטנר שלי, המבטים שלי אליהם יוצאים מהמקום הכי עמוק. יש המון אנשים מקסימים עכשיו, מאור ורפאל וג'קו וישראלה, עם כולם אני מסתדרת נהדר. ואם היה מישהו שלא הסתדרתי איתו זה לא משנה, כי הוא כבר לא שם".

     

    מי זה?

     

    "לא אומרת. בכל מקרה, אני לומדת מהם המון. בשבילי זה חדש להיות עם אנשים שכל כך מבינים במוזיקה. אני שרה מהבטן, לא מבינה בסולמות, בקולות, אפילו תווים אני לא קוראת, והכל אני לומדת עכשיו. לפעמים אני שומעת מילים שאני לא מבינה ואני ישר שואלת. כמו שמרגול אמרה לי איזה יום על הקונוטציות שלי, אז הלכתי לרפאל ושאלתי אותו מה זה".

     

    קונוטציה?

     

    "נו, שמעלים סולם באמצע השיר".

     

    אולי מודולציה?

     

    "אה, כן, מודולציה".

     


    "היה לי קשה לקבל את הביקורת ולקחת אותה בפרופורציה, והתחלתי לבכות" (צילום: אורי אליהו)

     

    היא נולדה לפני 21 שנה בנתניה, לאמה מלכה, גננת. אביה המנוח, יצחק, היה חבר אגד. אחיה הגדול, מתי, ניסה אף הוא את מזלו בעולם הבידור כשהתמודד מול אסי עזר על הנחיית התוכנית "אקזיט", והפסיד אחרי תחרות צמודה. בעודה תינוקת עברה המשפחה לאשקלון. את התיכון עשתה זהבית בפנימיית מכמורת בנתניה, לשם חזרה המשפחה בנסיבות עגומות, מותו של אביה יצחק לפני שנתיים מאירוע מוחי.

     

    את האבל פוגשת פסי מדי יום, והיא יודעת כי לנצח יהיה חלק בלתי נפרד ממנה. היא היתה מאוד קרובה לאביה, על אף שהיה מבוגר יחסית, בן קרוב לחמישים כשנולדה. בנישואיו הראשונים חווה טרגדיה איומה, כשאיבד ילד אחד בתאונת דרכים וילד נוסף במחלה קשה. זהבית מעולם לא הכירה את אחיה המנוחים. "אבא שלי לא היה איש עצוב, למרות מה שהוא עבר. לא הרגשתי את העבר שלו רודף אחרינו. הוא היה איש עם לב בגודל של העולם הזה, והיה לו חשוב שלא נסבול ונרגיש את התסכולים שלו. היה לנו בית מצחיק וחם, והכל היה תמיד פתוח בינינו. מאז שהוא נפטר הרבה דברים השתנו, זה לא כמו פעם".

     

    נשמע שהיתה לך ילדות מאושרת.

     

    "מאוד. תמיד קיבלנו מה שרצינו, ואם לא היה, לא התווכחנו. היו תקופות שאבא היה חולה ואמא נאלצה להפסיק לעבוד כדי לטפל בו. הוא לא היה דמות אבהית רגילה, כי הוא היה זקן יותר מהאחרים והיו לו בעיות בריאותיות, היה יוצא ונכנס מבתי חולים".

     

    קשה לחיות עם אבא בגיל כזה?

     

    "כשהייתי קטנה התביישתי בזה, ואני מרגישה צורך להתנצל בפניו עכשיו. פעם, כשהוא בא לקחת אותי מבית ספר ושאלו אותי אם זה סבא שלי, עניתי שכן. היום אני יודעת שזה היה שטויות של ילדה. אני אוהבת אותו וגאה בו, את לא יודעת כמה. ובכל זאת, אני יודעת שלא אעשה את מה שאמא שלי עשתה, ולא אתחתן עם מישהו מבוגר ממני בהרבה".

     

    בשנים האחרונות לחייו יצחק לא היה בשיא כושרו, ובכל זאת מספיק מעודכן כדי לעקוב אחרי "כוכב נולד", לפרגן לנינט טייב ולחלום על היום בו בתו, שעד אז שרה למשפחה ובטקסי בית ספר, תעמוד גם היא על במת הגמר. כשחבריה הטבחים בצבא דחפו אותה ללכת לאודישנים היא עשתה זאת בשבילם, אבל גם בשביל אבא. "הוא תמיד אמר שיש לי קול יפה ורצה שאעשה עם זה משהו. הוא האמין בי נורא, אבל לא היה מספיק בריא כדי לעשות את כל הסידורים, לקחת אותי לשיעורי פיתוח קול, להשקיע בזה ברצינות. ואני לא רציתי בלעדיו. אז לימדתי את עצמי לשיר מקלטות, בבית. גם אבא שלי היה שר, בעיקר שירים של יהורם גאון. היה לו קול מדהים".

     

    המוות שלו היה פתאומי?

     

    "מאוד. מאז שאני זוכרת את עצמי הוא נכנס ויצא מבתי חולים, אבל בסוף הוא תמיד היה בסדר. ואז פתאום בא האירוע הזה, הכי בבום. כמו מה שקרה לראש הממשלה. אני זוכרת שכששרון נכנס לתרדמת הרגשתי שאני מזדהה עם המשפחה שלו נורא".

     

    מה קרה בדיוק?

     

    "רגע אחד הוא שתה קפה בבוקר, כמו בכל יום, ורגע אחרי זה הוא עף אחורה והתמוטט. אני הייתי בטירונות וקראו לי לבוא מהר. הגעתי לבית החולים, ואני זוכרת את הרופא מסביר לאח שלי שהיה לו אירוע מוחי רציני מאוד ואי אפשר לדעת אם הוא יצא מזה בכלל. הרופא אומר, 'אולי יש לו יום, אולי יש לו חמש דקות'. אני עומדת שם ומסתכלת עליו בזעם, בטוחה שהוא לא יודע על מה הוא מדבר. זה הרי לא הגיוני. אבא שלי היה איש כל כך חזק, עבר כל כך הרבה דברים בחיים, אז עכשיו שיילך? מה פתאום?

     

    "נכנסתי לחדר של אבא שלי, הנחתי עליו את הראש ופתאום אני שומעת את הדופק שלו הולך ונעלם. הרמתי את הראש והוא היה לבן כולו. הוא בדיוק עבר עוד אירוע, וזהו, אמרו לי שמזה הוא כבר לא יצא. אבל לא הייתי מסוגלת לעזוב אותו. גם אחרי שקבעו את מותו נשארתי לידו. לא הסכמתי לקבל את זה. אפילו הנחתי לו כרית מתחת לראש, שיהיה לו נוח, התנהגתי כאילו הוא עדיין חי. הסתכלתי עליו, רציתי לתת לו סטירה, להעיר אותו. רציתי להגיד לו, 'למה? למה אתה הולך? מה נסגר איתך?'".

     

    את כועסת?

     

    "היום כבר לא, אבל היה בי המון כעס. הייתי מתכווצת כולי בעצבים, נורא מתוסכלת. היום אני מבינה שהוא רצה את זה, הוא רצה ללכת. היה לו נורא קשה להישאר שם, חסר אונים, בתרדמת. אם זה היה תלוי בי, בחיים לא הייתי משחררת אותו. הייתי נשארת לידו עוד שלושים שנה, מחכה שיתעורר. זה אגואיסטי, אבל הייתי רוצה לדעת שהוא עדיין חי, שאפשר לגעת בו, גם אם לא לדבר איתו. אבל הרצון שלו היה חזק יותר. אבא שלי נפטר ביום שבת, זה נדיר. אנשים צדיקים מתים ביום הזה, כל הרבנים".

     

    מה את עושה כדי לזכור אותו?

     

    "אני מדברת עליו המון. יש אנשים שכשהם שומעים שאיבדתי את אבא שלי לא יודעים מה להגיד לי, אבל אין לי בעיה לדבר עליו כל היום, לספר איזה איש הוא היה. אני גם כותבת לו לפעמים. עכשיו, בניצנים, כתבתי לו שיר. אולי מישהו ילחין לי אותו. אני יודעת שאני זוכרת אותו בדרך שלי, וזה לא שמשהו עמוק בתוכי יכול להתפרץ כל רגע, כי אני לא מדחיקה. הדבר היחיד שבאמת נורא, זה שעדיין יש לי התקפי חרדה בלתי נשלטים. זה כואב, הרגשה מטורפת. קשה להסביר מה זה. פחד שמשהו יקרה, פחד מאובדן".

     

    למרות הטלטלה בחייה האישיים, פסי התעקשה לסיים את השירות כחיילת מן השורה. היא התחילה כנהגת משאית, אבל התקרבה להגשמה העצמית שלה דווקא כטבחית במחנה צריפין. "בניגוד לשירה, שבזה אני מתביישת לדבר על עצמי, אין לי בעיה להגיד שאני מבשלת מצוין. כאן אני משוויצה בכיף. תמיד בישלתי, זה קשור לנתינה שבי. אני אוהבת לפנק אנשים. קיבלתי את זה מאבא שלי, הוא היה ממציא דברים במטבח, וגם אני יצירתית, ממציאה כל מיני בצקים, רטבים לספגטים, הכל. ומאמא שלי קיבלתי את הבישול הטריפוליטאי. אני חולה על זה".

     

    כיף להיות טבחית צבאית?

     

    "אני לא ממש טבחית, אני עוזרת לטבח. זה כיף נורא, כי אני אוהבת אנשים. אין, אין על טבחים בעולם. זה הכי שכונה, הכי צחוקים. הטבחים הם המתוסכלים של צה"ל, וזה מוציא מהם שטותניקיות כזאת. כשאת במטבח את רק צוחקת כל היום, לא אכפת לך מכלום וכולם צריכים אותך שתפנקי אותם. אין על זה".

     

    את הבת היחידה שם?

     

    "כן, כולם בנים. עוד מהפנימייה הייתי ככה. הייתי בת יחידה בין 40 בנים, ולגמרי אחת מהחבר'ה. זה הגיע למצב שהייתי שותה מיץ ישר מהקנקן, או יושבת לידם עם מכנסיים קצרים ושערות ברגליים, ולהם לא היה אכפת וגם לי לא היה אכפת. עם בנים זה תמיד אחרת. אין להם את הרכילויות והשטויות של הבנות, הם הכי אמיתיים".

     

    את טומבוי אמיתית, הא?

     

    "כן, ככה אני. היו לי תקופות עם שיער ארוך יותר, וכשהייתי רזה יותר הייתי מתלבשת קצת יותר נשי, עם עקבים והכל, אבל תמיד היה גם איזה סממן של טומבוי. אולי אם ארזה 10 קילו אשים גופייה צמודה ומכנס צמוד, אבל בינתיים טוב לי עם הבגדים הרחבים".

     

    את רוצה לרזות?

     

    "אני צריכה, אבל אני לא אוכלת סרטים על הגוף שלי. ממש לא היסטרית על זה. כיף להיות יותר רזה, אבל מה לעשות, אני חולה על אוכל, כל היום אוכלת. קשה לי לוותר על מה שאני אוהבת. המאפרות בתוכנית גם מדברות איתי על זה שיש לי פצעים בפנים ואני צריכה להפסיק עם שמן וצ'יפסים, והן צודקות, אבל אתמול כשהגעתי הביתה ב-12 בלילה אחרי חזרות, לא אכלתי מטוגנים? בטח אכלתי".

     

    לא נשמע שאת מיוסרת מזה.

     

    (מחייכת) "לא, לא ממש".

     

    את המשחק המגדרי המשובב שלה פסי מנהלת כרגע, בעיקר, כמובילת אופנה. לדבריה, הקו הגברי המעודן שהיא נוקטת בתוכנית הוא לגמרי פרי השראתה, והיא איננה מקבלת הוראות מסטייליסטיות. "אני מתה על הסגנון הזה. מלבישים אותי בתוכנית כמו שאני אוהבת. ניסו מאיזה עיתון להלביש אותי לא מזמן בשמלת פרחים וכובע קש. אמרתי להם, 'נראה לכם? ראיתם אותי בכלל? זה ממש לא הטעם שלי'. אין סיכוי שאני אלבש שמלה".

     

    מה עם הכובע?

     

    "קצת הגזימו עם הסיפור הזה. תמיד הייתי עם כובע, ואנשים לא עשו מזה עניין. עכשיו הפכתי להיות זהבית עם הכובע. חושבים שהוא דבוק לי לראש, וזה מציק לי. זה לא שיש לזה משמעות או משהו, כולה כובע".

     

    את חושבת שאת מודל חדש לחיקוי?

     

    "אולי, במה שקשור לבגדים. יש המון בנות שמתלבשות כמוני, ויודעות שזה הכי נוח בעולם, ועכשיו יש להן עם מי להזדהות. זה לא שאני לא אוהבת סגנון נשי, זה יפה נורא, אבל אני טומבוי, ולא קוראת לעצמי בשום שם אחר".

     

    מה עם אהבה?

     

    "כרגע אני לא מחפשת את זה. אין לי יותר מדי ניסיון בתחום הזה. בעצם, אין לי בכלל".

     

    את שומרת את עצמך לחתונה?

     

    "לא צריך להגזים, אבל אני לא לחוצה. כשזה יקרה, זה יקרה, אני לא ממהרת. היו לי חברים, אבל משהו תמיד לא הסתדר. תמיד יצא בסוף שהייתי כמו אחות שלהם".

     

    סל תרבות:

     

    ספר: "רציתי לנשק לך בשדה החרציות", מאת אביבה אברון.

    "זה סיפור אהבה מקסים בין שתי נשים. אני ממליצה לכל עם ישראל לקרוא אותו, לא רק לנשים".

     

    סרט: "רומיאו ויוליה"

    "שוב, עלילה של אהבה קונה אותי. אני מתה על העניין הזה".

     

    טלוויזיה: "פרשת השבוע"

    "חבל שנגמר. זה כל כך אמיתי, סדרה על כל מה שקורה לנו בחיים. התחברתי לכל דמות בדרך אחרת".

     

    דיסק: "ג'מוס", של ג'קו אייזנברג

    "הוא הוציא אותו מזמן, ולא נראה לי שאפשר להשיג בחנויות. הוא נתן לי לשמוע, ומאוד אהבתי, ג'קו הוא כותב ומלחין מדהים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אורי אליהו
    "יש המון בנות שמתלבשות כמוני". פסי
    צילום: אורי אליהו
    לאתר ההטבות
    מומלצים