מלחמה? נו, אז מה?

80 דיירים בבית האבות הזה, ומעל 50 עובדים ואנשי צוות. כולם תושבי הצפון שלפתע פתאום מצאו עצמם במלחמה. לזקנים אין לאן לברוח. לאנשי הצוות לא היה לב להשאיר אותם לבד. בית האבות ממשיך לתפקד, תחת אש.

פעם בכמה שעות קוטעת הכריזה המודיעה על אזעקה את בליל השפות במסדרונות, את היידיש, הרוסית, הרומנית, המרוקאית והספרדית. כולם משתתקים, מתגלגלים לחדרי הביטחון ומחכים בדומייה לשמוע את הנפילות. לא פוחדים על עצמם, הם הרי כבר לא ימותו צעירים, הדאגה הגדולה ביותר היא לקרובים שבחוץ, לאזרחים בצפון ולחיילים.

אומרים שזקנים לא שומעים כל כך טוב, אבל את הרעש האדיר של הקטיושות המתפוצצות ממש סמוך לגדר בית האבות, אף אחד מהם - גם אם מאוד ירצה - לא מצליח לפספס. אבל קור הרוח של אלו שראו ושמעו כבר הכל ממשיך ללוות אותך, גם הרבה אחרי שעוזבים את בית האבות בכרמיאל.