שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    השמאל שלא ידע לשאול
    לשמאל ה"רדיקלי" אסור לעסוק באחר, יש לו תגובה אחת לכל המלחמות ואין לו יכולת לומר דברים של ממש על צדק
    בניגוד למלחמת לבנון הראשונה, שבה הפגנות השמאל נגד המלחמה תפסו תאוצה בתוך ימים, הפעם אלו נותרו סגורות במעגל המצומצם של השמאל הרואה עצמו כ"רדיקלי". האגף הקיצוני של השמאל, בסיבוב הזה, לא הוביל את השמאל כולו אלא ניתק ממנו. ההפגנות עברו מבלי להשאיר רושם רב, ולא במקרה: השמאל הזה עבר כבר מזמן לעסוק כמעט אך ורק באשמה ומצפון, ולא בהצעות פוליטיות ריאליות. הוא הפך לפסיכואנליזה מתמדת של עצמנו, ולסחורה הזאת יש אולי ביקוש כשיש לנו זמן לשכב על הספה ולהתעסק ברגשותינו - לא כשצריך לקום ממנה ולשאול מה עושים.

     

    הישראלים לא הקשיבו הפעם למפגיני "להפסיק לירות ולהתחיל לדבר", מפני שהפעם אין מאחורי הסיסמא לא תוכנית ולא דיון בבעיות שהפכו קיומיות. איזה מין מזרח תיכון יהיה כאן אחרי מלחמת חיזבאללה? איך עונים לאיום טילים על העורף, שיכול להיות בסיבוב הבא כימי או ביולוגי? מה תעשה המלחמה למעמדה של איראן באזור? מי שאין לו הצעות קונסטרוקטיביות בשאלות הללו, פשוט לא רלוונטי.

     

    האמת היא שמאחורי הסוג המנוון והאוטומטי הזה של שמאלנות, יש בעיקר יהירות. הוא תקף רק אחרי שניצחנו. הוא תקף רק מתוך ההנחה שאנחנו החזקים והרעים, אלא שבמקרה המסוים הזה - אנחנו לא זה ולא זה. גם אם עשינו טעויות נוראות, אנחנו לא הרעים. כל מי שעיניו בראשו מביט בגל העולה של הפשיזם המוסלמי מבית מדרשה של איראן, ולא צריך הרבה הסברים כדי לדעת מה כאן רע ומה כאן מסוכן. אבל מה שהשמאל הזה עוד פחות רגיל אליו הוא שהפעם, לא בטוח גם שאנחנו החזקים. כוחות גדולים נאספים נגדנו, והם צוברים גם תעוזה וגם נשק. היוהרה השמאלית-רדיקלית, שצמחה על רקע הכיבוש, הניחה שאנחנו תמיד גוליית. אבל במזרח התיכון החדש, קם גוליית חדש.

     

    ארבעים שנות כיבוש יצרו מצב שבו העורף האינטלקטואלי של השמאל ה"רדיקלי" הזה הולך ונרקב. יש לו תגובה אחת לכל המלחמות, ולכן אין לו יכולת לומר דברים ממשיים על צדק. הוא לא יודע מאיפה להתחיל להבדיל בין מלחמות צודקות ללא צודקות. לא משנה איזו מלחמה זו, משוררים "רדיקלים" ינפקו לנו עוד עותק משוכתב של אותו שיר של ברטולט ברכט שהם תמיד כותבים: הגנרלים שלנו מתפעלים מיפי מדיהם בזמן שהם הורגים ילדים, וגו'.

     

    השמאל הזה ייצר שיח מיופייף ושחצני, שכל כולו עיסוק בשאלת דימוינו העצמי ודיוקננו במראה. הנה למשל, מוסף הארץ, שהקדיש עמודים רבים לדברי סופרים ומשוררים על המלחמה. הדבר הבולט היה עליבותם של ההרהורים נגדה. יש נימוקים בעד ונגד המלחמה הזאת, אבל אלה לא היו שם. במקום זה סיפקו לנו מנה גדושה של תגובות "שמאליות" אוטומטיות ומצעד מתפייט של הרהורים על השיח של עצמנו, על אומנות, או בקיצור על דיוקננו אנו. שמעון אדף שאל "האם הפכנו לאנשים שהיה עלינו להיות?", ניר ברעם סיפר על הדיכאון שעטף אותו בקיץ שעבר, והוסיף הרהורים על איך נאומיו של אולמרט מַבנים את הזיכרון הקולקטיבי. רונית מטלון חככה בראשה נוגות על הפער שבין שפת ה"מולדת" לשפת ה"בית" ועל למה הפטריוטיות היא "הבריכה העכורה שבה משכשך הפטפטן שלקה באמנזיה". סמי מיכאל קבל על כך שהמלחמה היא ניגודה של האומנות. יצחק לאור ממש הוציא לי את המלים מהפה בכותרת "לחשוב במונחי הצד השני", אך כמובן - בלי אף מילה על מונחי הצד השני. מיטב הפסיכואנליזה הקולקטיבית שלנו.

     

    פטור מעיסוק באחר

     

    הנרקיסיזם הזה, הטיפשי, לא מתחיל בעיתונות ולא בהפגנות. הוא מתחיל מדעיכת העורף המחשבתי של השמאל והתנוונותו לרפלקסים. זה הנזק שחוללה הפרדיגמה החדשה המכונה "ביקורת הרב-תרבותיות". הביקורת הזאת מדברת לכאורה על האחר כל הזמן, אבל היא עסוקה בעצם לא באחר, אלא אך ורק בדימוי האחר כפי שהוא מופיע ב"שיח ההגמוני שלנו". השיח הזה נחשב למקור הבלעדי לדיכוי בעולם. התנ"ך של האסכולה הוא כמובן ה"אוריינטליזם" של אדוארד סעיד, שסיפק פטור כללי מלעסוק באחר, שכן כל עיסוק בו הופך אותו ל"אובייקט" של הידע "שלנו" (אובייקט של מזרחנות, מודיעין, מדעי החינוך ועוד'). אין אצל סעיד מילה אחת על האוריינט, רק על האוריינטליסטים; אף מילה על הערבים, רק על הערביסטים. האחר (בחסות טיעון פילוסופי רעוע על טיבו חובק-הכל של הייצוג) נעלם לגמרי, ואנחנו מצווים להתמכר לעיסוק בעצמנו ובשיח שלנו בלבד.

     

    אבל, לא תאמינו, האחר דווקא מתקיים מחוץ לשיח שלנו. זה עשוי להיות הלם פילוסופי לאקדמאים החדשים - ואני לא רוצה לזעזע
    אף אחד חלילה - אבל מתברר שיש כל מיני אחרים. חלק מהם, לאחרונה, הקימו בסיסי טילים, כך השמועה, שככל הנראה הוצבו מחוץ למערכי הייצוג של השיח הישראלי. אז אולי באמת כדאי שנתעניין במונחי הצד השני. ושנזכור שבצד השני יש בני-אדם. ופירוש הדבר לא שהם מלאכים מדוכאים בלבד, אלא שהם אנושיים - לפעמים טובים ושוחרי שלום, לפעמים אכזריים בצורה מדהימה. במקרה הזה כדאי להתעניין גם במונחים של האכזריים ביניהם, מפני שנוצר סביבנו עולם חדש, והרעיון שרק המערב דכאני נראה קצת חיוור מול הגל המתגבר של פשיזם מוסלמי.

     

    אם יש או אין לנו שיח צבאי פרנואידי, זה לא אומר שלא רודפים אחרינו. הלו? מישהו שם בשמאל ה"רדיקלי" זוכר שיש עוד אנשים בעולם מחוץ לפופיק (ולשיח) שלנו?

     

    ד"ר גדי טאוב הוא סופר ועיתונאי

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איי פי
    ביקורת על ערביסטים, לא על ערבים: פרופ' אדוארד סעיד
    צילום: איי פי
    מומלצים