"אספקת הטילים נחתה אצל חיזבאללה"

חיילי מילואים שחזרו אמש (יום ג') הביתה סיפרו ל-ynet על הרעב, המחסור החמור בציוד, תחושת ההשפלה ועל שורה ארוכה של מחדלים ותקלות חמורות. "מילא כמויות האוכל העצומות שנשארו מאחור ומעולם לא ראינו, אבל הצבא 'סיפק' לחיזבאללה כמה טילים מסוג מתקדם. האספקה נחתה אצל האויב מעבר לגבעה ולא אצלנו", סיפר סמ"ר אבי אשטמקר.

• ראש אגף לוגיסטיקה: חוסר בתקציב הוביל למחסור בציוד 
  

החיילים מספרים על כשל מערכות - היתקלות בכוח צה"ל מבלי תיאום שכמעט עלה בחיי אדם, בלבול בתכנון הקרבות, שינוי פקודות תדיר וציוד של מזון ואמל"ח שהגיע ביום האחרון ללחימה ונשאר כשלל בשטח האויב. "נכנסנו עם חזה מורם, העיניים נשואות קדימה ולא הסתכלנו לאחור. יצאנו עם תחושת השפלה קשה. לחיים שלנו אין ערך בעיני המפקדים שם למעלה. הפקירו אותנו בשטח", אומר סמ"ר יהונתן גיסין, בן 24, חובש במילואים בגדוד צנחנים.  

לאחר יומיים מתישים בשדה הקרב בעומק לבנון הרגישו חיילי המילואים בגדוד הצנחנים רעב גדול. המ"פ שב וביקש בקשר אספקה, והקול מהצד השני הבטיח שזו תגיע מחר. אבל האספקה לא הגיעה. החיילים התחילו לישון בשטח, עייפים ורעבים. אז הם הבינו שאם לא ימצאו אוכל בעצמם, הם עתידים לאבד ריכוז ולהיחלש. הם נכנסו לבתים בכפר א-טייבה שבו שהו, לקחו אוכל והחלו לבשל בעצמם. מכוס אורז וקצת פסטה הם הכינו ארוחה אחת ביום. לפעמים, כשהתאפשר, הם ניפו קמח ואפו בכוחות עצמם פיתות מטאבון שמצאו. בקבלת שבת, הכשירו החיילים הדתיים את הסירים באמצעות מים רותחים וקטפו ענבים מהעצים כדי שיהיה יין לקידוש. כך חיו 12 יום מהיד לפה עד הגיעם לנהר הליטני ולבשורה שחוזרים הביתה.

"במקום שנתרכז במשימה שלנו במארבים, התרכזנו בלשרוד, בלמצוא אוכל", מספר סמ"ר אבי אשטמקר, בן 29, צלף שהפך לטבח הלא רשמי בגדוד. "צה"ל ככוח צבא לא יכול לדאוג לחייל פשוט למנה בסיסית? זה זילזול רציני בחיים שלנו. אנחנו לא חשובים לאף אחד. לא היו מים, אז חיפשנו בתים עם זרם, שמנו כלור ושתינו".

"אוכל זה לא פינוק. היינו במאמצים פיזיים קשים ביותר. הלכנו מדי יום 17 ק"מ ברגל, כולל אלונקות פתוחות עם פצועים", מספר רס"ר שלום דדון, 39, מהדור של בוגרי מלחמת לבנון הראשונה. "השיא היה כשחייל התעלף במהלך אחת ההליכות מרוב רעב. היה צריך להקים אנשים שנפלו מרוב תשישות. לגוף לא היתה אנרגיה להילחם. כשהייתי בלבנון בגיל 17, בפעם הראשונה, כל דבר הכי קטן ידעת לאן אתה הולך ומה אתה מקבל. אספקה של אוכל וציוד תמיד היתה דבר בסיסי".  

אוכל זה לא פינוק (צילום: יהונתן גיסין)

לפני שובם הביתה חלפו החיילים על פני ציוד האספקה שמעולם לא קיבלו. ערימות של שימורים, לחמניות, שתייה שנשארו בשטח לטובת המקומיים. כשחזרו לארץ, נטען בפני חיילי המילואים שהציוד לא הגיע בשל החלטת מפקד האוגדה שלא לספק להם אוכל 48 שעות משום שרכבי השטח נתקעו בשטח וסיכנו חיי אדם. לשאלה מדוע לא הוצנח אוכל, לא היתה לו תשובה.

"היה שינוי פקודות מטורף"

רס"ל טל זמיר, בן 37 ממושב תאשור, שפיקד על כוחות חיל רגלים של המילואים: "מה שהפריע זה בעיקר הדברים המבצעיים. לא ניצלנו עשרה אחוזים מהיכולת שלנו, למרות שרצינו. אנחנו חי"רניקים, אנחנו יודעים להתגבר על מחסור בציוד, אך לא על מחסורים מבצעיים".

ערך חיי אדם פחות חשוב בקרב של חילות הרגליים (צילום: מורן זליקוביץ')

גם רס"ל ישי להמן, בן 32 מרחובות, חזר לישראל מלא אכזבה וכעס: "תפקוד הצבא היה לקוי. כדאי שנבדוק מה שאירע שם לפני שניתקל בצבא אמיתי. מה שהפתיע אותי יותר מכל הייתה התחושה שאין יד מכוונת. כאילו שכחנו את עקרונות הקרב הבסיסיים ונלחמנו ללא תחבולה, ללא עוצמה וללא נחישות".

האספקה נחתה אצל האויב

גיסין מוסיף: "עברנו את שני קווי הלחימה הקשים ביותר. קו הגריסה - מוקשים, פצצות עם הרבה נפגעים וקו טילי הנ"ט, חלק מאד קשה. בדיוק ביום שהרגשנו שהם נחלשים ושברנו אתם, ירי הטילים פחת, אז התחלנו לצעוד חזרה לישראל. פגענו להם בתשתית, אבל לא השגנו את המטרה שלשמה נהרגו החברים שלנו". 

• מדברים על זה בפורום צו קריאה