שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    סרטים ביתיים

    שני סרטים אמריקאיים עצמאיים ומדוברים בהפקת הישראלי רם ברגמן מוצגים כעת בארץ: מותחן הפשע "בריק", והדרמה שוברת הלב "שיחות עם אשה אחרת". שניהם מקוריים, גם אם בוסריים, ושניהם יחד הופקו בפחות כסף מסרט ישראלי ממוצע. וגם: "הבית באגם" הוא אחד הסרטים הרעים של השנה

    מה משותף ל"בריק" ול"שיחות עם אשה אחרת"? את שניהם הפיק הישראלי רם ברגמן, את שניהם צילם ברנש בשם סטיב ידלין, ובשניהם משחקת שחקנית צעירה בשם נורה זטנר. ב"בריק" היא הפאם פטאל, ב"שיחות עם אשה אחרת" היא מופיעה לשברירי שניות בתור האשה הצעירה בפלאשבקים. שני הסרטים גם הופקו בפחות מחצי מיליון דולר כל אחד, עם כ-20 ימי צילום. "בריק" נערך על המק הפרטי של הבמאי בביתו. "שיחות" צולם בשתי מצלמות HDV קטנות, לפני שהומר ל-35 מ"מ בפריים סינמסקופי. לשם השוואה: סרט ישראלי שמקבל תמיכה מקסימלית מקרן הקולנוע, מזכיין וממפיק פרטי כמו משה אדרי, יגיע לתקציב של בין 800 אלף דולר ל-1.2 מיליון דולר. מי היה מאמין: בתקציב של סרט ישראלי מושקע, אפשר לממן שלושה בריקים. העולם התהפך.

     

    ויש עוד דבר משותף: למרות שמבחינה עלילתית וסגנונית מדובר בשני סרטים שונים מאוד, שניהם פרפראזות די מתוחכמות (גם אם לרגעים מתחכמות) על תבניות דרמטיות שגרתיות. "בריק" לוקח את קומדיות ההתבגרות המתארות את הג'ונגל הרגשי בו מתנהלים חייהם של תיכוניסטים, ומשדך אותן לפילם נואר. החיבור עצמו מבריק למדי: כבר ראינו מערבון בבית הספר ("Three O`clock High") וסרט אימה בבית הספר ("סיוט בחדר המורים"), אבל סרט גנגסטרים בהפסקה הגדולה? חדש לי. כמו רוב הסרטים האחרים העוסקים בבני נוער, גם "בריק" בבסיסו עוסק באימה המוחלטת של גיל ההתבגרות, בחברה בה כולם טורפים את כולם. והוא מצליח היטב בתיאור הניכור והחשדנות שחש הגיבור כלפי המבוגרים ובני גילו.

     

    אם "בריק" מאכזב כיצירה קולנועית מלוטשת (למעט כמה סצינות מבריקות, העושות שימוש נפלא בעריכת פסקול, יש בו משהו דהוי מדי ופשוט מדי באופן הוא מעמיד סצינות ומתרגם את המציאות הסמי-מטאפורית שלו לשפה ויזואלית), הרי שהוא כמעט גאוני באופן בו הוא יוצר שפה פרטית משל עצמו, והופך את הסרט לחגיגה של דיאלוגים וז'רגון פנימי. הבמאי והתסריטאי ראיין ג'ונסון, שמושפע במוצהר מהאחים כהן, מחפה פה על תסריט עם רגעים עלילתיים שרירותיים ופתרונות דרמטיים פשוטים, באמצעות דיאלוגים שלא היו מביישים אפילו את דייוויד מאמט.

     

    "שיחות עם אשה אחרת" הוא כמעט ההפך המוחלט. הוא מתבסס על גימיק ויזואלי ותסריט פשוט התומך בו: זהו סיפורם של גבר, אשה וסטוץ ללילה אחד, המצולם בשתי מצלמות ומוקרן על מסך מפוצל. רוב הזמן הגבר בצד אחד של המסך והאשה בצד השני. גם כשהם זה ליד זה, כל אחד נמצא בעולם משלו. לרגעים שניהם בצד אחד, ובצד השני אנו רואים פלאשבקים מעברם, ומגלים שהם כבר הכירו בעבר. הגימיק, בהיותו גימיק, לא מחזיק סרט שלם, ולרגעים הוא מייגע ומכביד. אבל בזכות תסריט פשוט אך דק אבחנות ובזכות משחק מלא חן של ארון אקהארט (שמופיע כעת גם ב"תודה שעישנתם") והלנה בונהם קרטר, הסרט הפצפון הזה, שמתרחש כמעט כולו בחדר אחד, מצליח להוציא לא מעט מהאמצעים הפשוטים, גם אם היומרניים, שלו.

     

    בעקבות הזמן האבוד

     

    איזה רעיון מקסים. סנדרה בולוק עוזבת את ביתה על שפת האגם ומשאירה לדייר שייכנס לגור בו במקומה מכתב ברכה וקבלת פנים. הדייר שמגיע, קיאנו ריבס, מוצא את המכתב בתיבת הדואר. אלא שהוא מבחין בדבר משונה: כל מה שהיא מתארת במכתבה לא קיים. הם ממשיכים להתכתב עוד כמה פעמים, עד שהם מגלים שתיבת הדואר שלהם היא בעצם מכונת זמן, ושהם חיים פחות או יותר באותו מקום, אבל בהפרש של שנתיים. הוא חי ב-2004, היא ב-2006. "הבית באגם", סרטו האמריקאי הראשון של הארגנטינאי אלחנדרו אגרסטי ("ולנטין"), הוא רימייק לסרט הקוריאני "הים".

     

    רגע, רגע. נעצור כאן שנייה. רימייק לסרט קוריאני? ככל שאני זוכר, זו הפעם הראשונה שהוליווד מפגינה מודעות כלפי הקולנוע הקוריאני העכשווי, שהוא בהחלט מהמקוריים והמפתיעים בעולם. אבל מה שהקוריאנים מצליחים בו, הוא בדיוק מה שמכשיל את הקולנוע האמריקאי המיינסטרימי: הקוריאנים, קצת כמו הצרפתים בעשורים מבריקים יותר, מעולים בלקחת דרמה שנראית שגרתית ומוכרת, ואז לתת לה טוויסט מכיוון לא צפוי. תת-הזרם העל-טבעי אצל הקוריאנים איננו רק קישוט המאפשר לעלילה המופרכת להתקיים, הוא חלק מעולם רוחני ומוסרי שלם, והוא מאפשר לגדוש את הסרט בהרהורים פילוסופיים. ההרהור הפילוסופי היחיד שיעלה בראשכם במהלך הצפייה בגרסה האמריקאית היא "למה בחרתי דווקא בסרט הזה?". "הבית באגם" הוא, ברגעיו הטובים, מופרך לגמרי. ברגעיו הרעים הוא לא פחות ממגוחך. אם אתם לא מנחשים את סוף הסרט בדקה השישית, כנראה שנרדמתם. ואז נותר לכם רק לשבת ולשאול בייסורים: למה שני הטמבלים האלה לא חוסכים להם שנתיים ולנו שעה וחצי ופשוט הולכים להיפגש? סיוט. איבדתי את הידיים ואת הרגליים בקפיצות הזמן, לא מצאתי היגיון במצוקה של המתכתבים הטרנס-זמניים, גיחכתי למול רצפי הקריינות האינסופיים - שהיו יכולים להיות פיוטיים וליריים, לולא היו כה קיטשיים ומשוחקים רע. וזה מצער, כי גם התסריט (הרע), גם הליהוק (המזעזע) וגם השיווק (המביך) של הסרט מוכיחים שלאולפנים אין עדיין אמון בקהל, שיוכל להתמודד עם סיטואציות היפותטיות כדי לעסוק ברגשות אוניברסליים. הקולנוע הקוריאני כה מסעיר כרגע, בדיוק כי הוא יודע לקחת תבניות מסחריות, הוליוודיות כמעט, ולערבב מתוכן תוצר מקורי ובלתי צפוי. "הבית באגם", לעומת זאת, לוקח מרקחת תוצרת בית והופך אותה לקופסת שימורים מלאה כימיקלים, ללא טעם או ערך תזונתי.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים