שתף קטע נבחר

מתקפת הטט של חיזבאללה

מנצחת או לא, הממשלה איבדה את תמיכת הציבור וכל הסבריה ומבצעיה אינם שווים מאומה

בינואר 1968 היו בדרום וייטנאם חצי מיליון חיילים אמריקנים. ב-30 לינואר, חג ה"טט" (ראש השנה לירחים), החלה התופת: רבבות חיילים של וייטקונג - צבא הגרילה הקומוניסטי - תקפו את בסיסי צבא ארה"ב, ערים וכפרים בעומק דרום וייטנאם ואת מתחם השגרירות האמריקנית בסייגון, בירת הדרום, בפעולת התאבדות מובהקת. כך החלה "מתקפת הטט" המפורסמת, שבמבט היסטורי הכריעה את הכף במלחמת וייטנאם כולה. ולא משום שהסתיימה בניצחונו של וייטקונג בשדה הקרב, אלא משום שנצרבה בדעת הקהל האמריקנית של אותה העת כניצחון כזה.

 

למעשה, כפי שכותבת גם ברברה טוכמן בספרה "מצעד האיוולת", הוייטקונג נחל תבוסה צבאית איומה: כ-50 אלף מלוחמיו נהרגו, הוא לא הצליח להחזיק באף אזור שעליו השתלט (גם לא בשגרירות האמריקנית בסייגון, שנחלצה מהמתקפה עם שמונה נחתים הרוגים) ובדרכי נסיגתו טבח אלפי תושבים. הוייטקונג "הוכה כה קשות במהלך מתקפת הטט, עד שחדל למלא כל תפקיד צבאי משמעותי בשדות הקרב של וייטנאם והוחלף בכוח פלישה צפון-וייטנאמי סדיר", קובע ההיסטוריון מארק קורלאנסקי בספרו החדש "1968".

 

אף שניצחו בשטח, האמריקנים הפסידו במתקפת הטט. תרמו לכך הגנרלים שביהירותם טענו שצבא ארה"ב קרוב מאוד להכרעה, ורק עוד קצת חיילים והפצצות יביאו לסיום המלחמה. תרמו לכך הפוליטיקאים מהמפלגה הדמוקרטית ובראשם הנשיא ג'ונסון, שמאלן ניצי מבולבל, שהגיב על המתקפה במהלך הכי שגוי שאפשר: הפסקה חד-צדדית חלקית של הפצצות. ותרמה לכך התקשורת האמריקנית, שהשתעבדה עד אז למיתוס של צבא המנצח תמיד ובלא קורבנות רבים, ולפתע מצאה את עצמה מדווחת בפאניקה משדות הקטל, בזמן אמת, על הרוגים, שרופים, פצועים, על גופות נערמות, על לוחמי הוייטקונג הנועזים.

 

יותר מכל השפיע על עיצובה של דעת הקהל באותה העת השידור הטלוויזיוני המיוחד של וולטר קרונקייט, הבכיר והחשוב מקרב מגישי החדשות האמריקנים. קרונקייט טס בגפו לוייטנאם וחזר עם מסר ברור: ארה"ב לא מפסידה ולא מנצחת, ולפיכך עליה לפנות לדרך המשא והמתן עם הצבאות הקומוניסטיים.

 

ההמשך ידוע היטב: הפסקת ההפצצות הוצגה על-ידי הקומוניסטים בוייטנאם כניצחון ענק, ומאמצע 1968 החלו האמריקנים לדלדל את כוחותיהם שם, עד כדי ירידה לנוכחות סמלית. בבחירות בארה"ב הובס השמאל הדמוקרטי ועלה הימין הרפובליקני: ניקסון נבחר לנשיא. המו"מ עם צפון וייטנאם נקלע תכופות למשברים ונסתיים לאחר שנים בהסכם כניעה אמריקני מביש.

 

ב-12 ליולי 2006 פתח חיזבאללה ב"מתקפת הטט" שלו בגבול הלבנון. הוא התכונן לה שנים, התאמן והתעצם, קיבל נשק טילים חדיש, הקים מערכות של ביצורים ותקשורת והיה, מבחינתו, כצבא סדיר הנכון לקרב תקיפה ובלימה ממושך. צה"ל הופתע והסתבך, אבל אחרי שבועות של לחימה קשה החל להכריע בבירור את המערכה. במקביל החלה ישראל בבירור להפסיד את מלחמת לבנון השנייה: בדעת הקהל המקומית ובתודעה הערבית והבינלאומית.

 

כדי שיולי 2006 לא יהיה עבורנו מה שינואר 1968 היה בשביל האמריקנים, נדרשים שינויים פוליטיים מידיים בישראל עצמה. אשמה או לא, אין מנוס מחילופים בממשלה ואין מנוס מוועדת חקירה. אולמרט ופרץ איבדו את תמיכת הציבור וכל הסבריהם - גם האמיתיים - אינם שווים מאומה. הם נתפסים כאנשים אבודי עצות, עם אות קין על מצחם. פעולה צבאית נקודתית כזו או אחרת לא תחזיר לישראל את אמינותה, הרתעתה ומעמדה; ממשלה בהרכב אחר כן תחזיר.

 

חיזבאללה אינו וייטקונג. לארה"ב לא היה גבול משותף עם וייטנאם ונוכחותה הצבאית שם הייתה מלכתחילה שגויה. אמריקה אף יכלה להרשות לעצמה את התבוסה התודעתית של "מתקפת הטט" ולשרוד כמדינה. אנחנו לא יכולים.

 

עוד בבלוג: הטלפון שאסור לרמטכ"ל להרים

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: איי פי
אבדה התמיכה, נותרו ההסברים: אולמרט ופרץ
צילום: איי פי
מומלצים