הסכם - או שתסתלקו

שניהם הציגו עצמם, לפני חדשים מעטים, בפעם הראשונה בחייהם, כמועמדים לראשות הממשלה. בניגוד לחלק מקודמיהם, שעצם מועמדותם היה ה"אג'נדה" שלהם, הם ביקשו להיבחר על ה"אג'נדה" המיוחדת שהציגו: אהוד אולמרט הציע לסגת באופן חד-צדדי מרוב הגדה המערבית, ולהעביר את המתנחלים המתפנים אל גושי התנחלויות. עמיר פרץ הציע להעביר שני מיליארדי דולרים מתקציב הביטחון אל תחומי הרווחה, במטרה לצמצם הפערים בין השכבות החברתיות.

כמאה ימים אחרי שכוננו את ממשלתם - זה כראש ממשלה והשני כשר ביטחון - הם עומדים במצב בו שום הנהגה פוליטית לא עמדה בתוך זמן קצר כל-כך: אין בהם אמון. במלחמת לבנון, שבה לא הפסידה ישראל, הפסידו אולמרט ופרץ. השאלה היחידה, בהקשרם, היא אם מדובר בנפילה שאין ממנה תקומה, או במעידה הניתנת לשיקום. התשובה תלויה בהם.

באותה אבחת חרב עצמה נטלה מלחמת לבנון השנייה את האג'נדות של שניהם. גם אם בעיית תקציב הביטחון היא בהקצאה הפנימית, פרץ לא יוכל להסכים היום לשום פגיעה בו, ואף ידרוש הגדלה משמעותית. אולמרט אינו יכול היום להזכיר את רעיון ה"התכנסות", ועובדה היא שכאשר עשה זאת במהלך המלחמה, נאלץ - באורח מביש - להתנצל על כך בפני מנהיגי הימין. בסוף השבוע האחרון כבר דיברו מקורביו על "מוות קליני" של הרעיון החד-צדדי הזה, ואילו הוא עצמו כבר הסביר לאומה שעכשיו יהיה עסוק בשיקום הצפון, ולכן לא יהיה לו פנאי לעסוק בהתכנסות.

הטעות הצפויה לשניהם עתה, היא לעבור מחזון לתחזוקה. כך עשוי פרץ לנסות ולבנות את כוחו בתוך מפלגת העבודה, להיאבק במורדים שלו, לנסות להעביר מישהו מהם למחנהו, לפקוד חברים חדשים לקראת הפריימריז המאיימים עליו בעוד כעשרה חדשים, ואילו אולמרט עשוי לחפש חברים נוספים לקואליציה המקרטעת שלו, ולהאמין כי בכך יבטיח את קיומו הפוליטי.

רק מעשה גדול, אמיץ, מרחיק לכת, שיסב אליו את תשומת הלב של העם והעולם, ואשר ייתפש על-ידי רוב הישראלים כמימוש האינטרס הלאומי שלהם, על רקע מצב שבו רובם סבורים כי אינטרס זה נפגע במלחמה האחרונה בעטיים של השניים - עשוי להצילם.

שניהם יודעים מה צריך לעשות. פרץ אומר זאת בפה מלא. לזכותו ייאמר כי דיבר על כך לפני הבחירות, והוא חוזר על כך גם

 עכשיו - הסכמי שלום עם הפלסטינים, הסורים והלבנונים. אולמרט, הקורץ כל הזמן אל הימין הקיצוני, אינו אומר זאת, אבל מי שדיבר בלונדון, לפני שבועות מעטים, על נכונות לוותר על 90% מן הגדה המערבית באופן חד-צדדי, יצטרך להבין שעדיף לשלם 100%, תוך תיקוני גבול הדדיים, תמורת הסכם שלום, על כל יתרונותיו. שניהם יודעים היטב שתמורת שלום עם סוריה ולבנון תצטרך ישראל לוותר על רמת הגולן. הם גם מבינים שהציבור בישראל יראה בכך תשלום כדאי לנוכח מלחמות הטילים, אשר שום גבעה ושום רמה אינן מונעות את ניזקן.

במקום להציב תנאים לאסד, לומר שפואד סניורה חלש ולזלזל באבו-מאזן, נכון יהיה להיפגש איתם. אפשר יהיה לעשות זאת באורח דו-צדדי, או במסגרת ועידה רב-צדדית. כיוון שמועדים הם תירוץ טוב למפגשים, אני ממליץ בפניהם על ה-31 באוקטובר השנה, בדיוק 15 שנה לפתיחת ועידת מדריד הראשונה. ועידה כזו יכולה להוביל לשיחות אינטנסיביות עם כל צד, שיסתיימו בתוך חדשים אחדים בחסות הקוורטט המונהג על ידי ארצות-הברית.

אם בכוחם של אולמרט ופרץ לעשות זאת, הם יופתעו מן השינוי שיתרחש באווירה בארץ ובעולם, ומן התמיכה הציבורית הגדולה בה יזכו. אם לא - מוטב שיסתלקו מן הזירה הפוליטית, לטובתם ולטובתנו.

ח"כ יוסי ביילין, יו"ר מרצ-יחד