שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שירה למבוגרים
    שירה קצנלנבוגן מתכוננת לשבור את שיא גינס לשידור הארוך בעולם. זה יקרה במסגרת "לילה לבן" השבוע בערוץ הילדים. חוץ מזה היא גם מופיעה בתיאטרון, בערוץ המוזיקה ובפנטזיות שלנו. על כוס בירה היא מסבירה איך משחק זה סוג של סאדו-מזוכיזם, למה לא תהיה לה בעיה להוריד חולצה מול מצלמה ומזכירה פעמיים את המילה אוננות

    אם הכל ילך לפי התוכנית, תוך חודש חודשיים שירה קצנלנבוגן תהפוך לסוג של אדם על. באמת, אני לא סתם מתחנפת. זו המסקנה ההגיונית שאליה הגעתי אחרי שפירטה באוזניי את סדר היום המלא שלה, או אם תרצו: קייטנת קצנלנבוגן לשיפור עצמי, קיץ 2006. המדבקה על האוזן שלה, שאמורה לגרום לה להפסיק לעשן, היא רק ההתחלה. קבלו דגימה מההמשך:

     

    "אני לומדת משחק אצל משה איבגי פעם בשבוע בקבוצה שארגנתי בעצמי. חוץ מזה אני לוקחת שיעורי פיתוח קול, לומדת טיפול בשיטת גרינברג ומתחילה ללמוד גם דיקציה".

     

    מה?

     

    "כן, לא שמת לב לסמ"ך שלי? יש לי סמ"ך מעצבנת. אה, וגם יש לנו קבוצה כזאת של אנשים שנפגשים פעם בכמה זמן, מכינים ארוחות ומישהו נותן הרצאה. ההרצאה האחרונה היתה על מדעי המוח, היה נורא מעניין".

     

    יו, אני זקוקה למנוחה רק מלשמוע את כל זה.

     

    "זה לא שאני איזו פרפקציוניסטית מטורפת, אבל אני פשוט אוהבת ללמוד. לפני חצי שנה יצאתי עם מישהו שהיה נורא אינטלקטואל, והגעתי למסקנה שאני לא משכילה כמו שהייתי רוצה להיות. כל החיים הייתי מהחכמות, ופתאום אני מרגישה שזה לא מספיק, שהחברים שלי שעשו תואר ראשון צברו ידע בזמן שאני התעסקתי רק במשחק. אני קוראת ספרים, אבל לא מספיק".

     

    ומה נגמר עם האינטלקטואל?

     

    "אה, עזבי. לא התאמנו רגשית".

     


    "בתור ילדה לא היה לי קל. לא ידעתי לבטא את השם של עצמי". שירה קצנלנבוגן (צילום: ינאי יחיאל)

     

    תודו שיש בזה משהו מרענן. במקום להתענג על מי שהיא, קצנלנבוגן, 27, עסוקה בלטפח את כל מה שהיא יכולה להיות. וזה לא שאין לה זרי דפנה להשתרע עליהם. קשה שלא להיתקל בפניה בימים אלה, יהיה זה כמנחה בערוץ הילדים, בערוץ מוזיקה 24 (שם גם השתתפה בטלנובלה "ילדות רעות", בתור אחת מהרעות באמת), בפרסומת ההיא עם השמלה האדומה לכרטיס האשראי, ובהצגות בתיאטרון הקאמרי. בימים אלה היא עמוק בחזרות לדרמה "החברות הכי טובות", עיבוד להצגת התיאטרון של עדנה מזי"א, ומתכוננת ל"לילה לבן" בערוץ הילדים, יום שידורים שלא ייגמר, ושינסה להכניס את הערוץ לספר השיאים של גינס.

     

    ובכל זאת, היא לא מרגישה מספיק עסוקה. "עכשיו, יחסית, יש לי הרבה זמן פנוי. היתה לי שנה פסיכית. כל כך פחדתי לא לעבוד כשאצא מבית הספר למשחק, שלקחתי על עצמי מיליון דברים במקביל. העבודה עושה לי טוב, אבל אני יכולה להגיע למצבים מסוכנים של ניתוק, של לא לישון שלושה ימים ולהמשיך כאילו הכל בסדר".

     

    עד שבאה הנפילה?

     

    "אני מפסיקה ליהנות רק כשהעייפות משתלטת עליי, אבל זה קורה במקרים קיצוניים. גם הנסיעה לחיפה עם ערוץ הילדים, לבקר ילדים במקלטים, היתה לא קלה. נפלה קטיושה לא רחוק ממני, וזה היה מבהיל. זאת היתה הפעם הראשונה שהתקשרתי לבטל את העבודה של היום למחרת, פשוט לא יכולתי לצאת מהמיטה. אבל עזבי, כל המלחמה הזו הייתי בחרדות, אני רק שמחה שנגמר. בואי נדבר על משהו אחר".

     

    צודקת. דיברנו על זה שאת לא עוצרת, אבל בדרך כלל נהנית.

     

    "אני לא איזו צעירה פעורת עיניים שהצלחה יכולה לבלבל אותה, הגעתי לזה אחרי לימודים של שלוש וחצי שנים. היה לי זמן להבשיל".

     

    ואחרים, להערכתך, מתבלבלים?

     

    "או, עכשיו ניכנס לאוננות של מה זה להיות שחקן. לדעתי, יש כאן שני דברים. אחד מהם זה כל הנושא של הפרסום, העיניים המלחיצות של האנשים סביבך, וזה קטע שיכול להיות קשה. אני לא מרגישה מאוד מפורסמת, אבל כשזה קורה זה מעביר טלטלות, ואני בטוחה שגם יהודה לוי ונינט טייב, שלכאורה מאוד נהנים מכל הסיפור, מרגישים על גבול ההשפלה כשמישהו זר מושך להם בחולצה. אבל הדבר השני זה ההשפלה היומיומית שאתה עובר במקצוע כל הזמן, בלי קשר למידת הפרסום שלך".

     

    מה זאת אומרת?

     

    "לכל מקצוע יש את הקושי שלו, ובמשחק הקושי הוא המנעד הרחב שאתה עובר כל יום בין השפלה לתהילה, זה זיגזג".

     

    ואז מגיעות מחיאות הכפיים.

     

    "כן, לגמרי. אנחנו לא מנותקים מאגו, ברור, זה חלק מהסיבה שאנחנו עושים את הכל. אלה כל מיני דברים שאני עובדת עליהם בשיטת גרינברג, שמשלבת בין גוף ונפש. אוי, תראי איך אנחנו מתפלספות. את יודעת, בא לי לדבר איתך סתם, ספרי לי משהו בלי קשר לראיון".

     

    זוהי, אגב, טכניקה מעולה: חקור את השואל על חייו הוא, תוך שאתה סוגר את הטייפ ולוקח הפוגה מהנבירה בקרביך. אני מנצלת את ההזדמנות כדי לקטר (דווקא נדמה לי שהיא באמת מתעניינת), וכשאני לוחצת שוב על כפתור הרקורד, מצליחה, ואל תשאלו אותי איך, לחזור המילה "אוננות". "הכל אוננות, הא?", מהרהרת שירה לתוך הבירה שלה, "אז מה לא אוננות? אולי ילדים?".

     

    אומרים שלעשות ילד זה שיא האהבה העצמית.

     

    "כן, אבל אני רוצה את זה. הסחרחורת של עכשיו כיפית, אבל לא אוכל לגדל משפחה ככה. צריך לעשות ויתורים וזה בסדר. אני בונה משהו כדי שבעתיד אוכל לעשות זאת. אני רוצה להיות שחקנית ממש טובה ולדעת שיש לי מה להציע, ואז לפרוש".

     

    ולהיות אם ורעיה?

     

    "אני לא חייבת להתחתן, כי שיחקתי כבר הרבה כלות ואין לי את האובססיה הזו. אבל ילדים בטוח יהיו לי, ואולי גם אעשה הסבה מקצועית. אולי אהיה בכלל מטפלת בפסיכודרמה או משהו. הרי יגיע השלב שבו אמצה את כל זה".

     

    התוכנית המקורית היתה שונה לחלוטין. היא נולדה בהוד השרון לשם המשפחה הגרמני התובעני הזה ("אף פעם לא אשנה אותו, אבל בתור ילדה לא היה לי קל. לא ידעתי לבטא את השם של עצמי"), בתם הקטנה של אבא מהנדס ואם עובדת בית חולים. החלום המקורי היה להיות רופאה. "למדתי ביולוגיה בתיכון, ותמיד אהבתי אקשן. ראיתי 'ER', ונראה לי מתאים שאהיה רופאה. זה עולם עם הרבה אדרנלין, ריגוש וסכנה, אלמנטים שאני מכורה להם עד היום גם במשחק. התקבלתי ללימודי רפואה בבאר שבע, אבל בסוף החלטתי ללכת ללמוד משחק בניסן נתיב".

     

    לפני ההחלטה היו כמה סימנים לכך שעתידה יהיה דווקא מול מצלמות, אבל לדבריה היא לא קשורה להתנסות קצרה בדוגמנות שהיתה לה בתקופת התיכון. "לדגמן היה טראומה. תמיד הרגשתי טוב עם איך שאני נראית, ודווקא כשדגמנתי הרגשתי הכי מכוערת. כל היום מתעסקים איתך על מה את לא, ואם הרגליים שלך בדיוק באורך הנכון. זה נורא. זה עולם עם המון חוסר רגישות, יש שם אוחצ'ות רעות שזה הקטע שלהן, להיות רעות. ילדות בגיל ההתבגרות נכנסות לסט צילום ואף אחד לא מדבר איתן מילה, זה יכול לדפוק בן אדם".

     

    זה שינה את היחס שלך למראה שלך?

     

    "היו תקופות שזה גרם לי לפקפק בעצמי, להגיד, 'מה, זה כל מה שאני? יפה?', אבל זה היה מזמן, ובכלל, היום אני נחשבת יותר יפה מפעם".

     

    נחשבת או מרגישה?

     

    "מרגישה. אף פעם לא סבלתי מעודף ביטחון, אבל כשמסתכלים עלייך זה כיף. בצבא שמנתי קצת, אבל עכשיו הכל בשליטה".

     

    את מאלה ששמנו חצי קילו בצבא ומתלוננות על זה?

     

    "נשבעת לך, גם היום אני לא רזה. אני לא מידה 36, אני מידה 40".

     

    יאללה יאללה.

     

    "נשבעת לך באלוהים. אני פשוט גבוהה ופרופורציונלית. רזה אני לא".

     

    שילוב של התנסות במגמת תיאטרון בתיכון וסדנת משחק קצרה אחרי הצבא הבהירו לקצנלנבוגן כי מקומה על הבמה, יותר מאשר בניידת טיפול נמרץ. "חשבתי שלהיות שחקנית זה כמו רקדנית, משהו שאת צריכה לעשות מגיל אפס, וכמעט לא היה לי רקע, אבל משהו משך אותי לשם. כשהגעתי לבחינות בניסן נתיב, הבנתי שזה מי שאני ואין מה לעשות. לא מזמן ראיתי את קלטת האודישן שלי, ובאמת הייתי שם נמרה. עליתי להיבחן מול ניסן, בלי לדעת מה זה סאבטקסט או להבין משהו בטכניקה, ופשוט עשיתי את זה. כנראה חוסר המודעות שלי זה מה שהדליק אותו, והוא קיבל אותי".

     

    איך ההורים הגיבו לשינוי בתוכניות?

     

     

    "הם לא כל כך הבינו בהתחלה, אבל כשראו שאני רצינית וזה עושה אותי מאושרת, היחס שלהם התחיל להשתנות. גם היום, כשצברתי קצת ניסיון, אני יכולה להגיד לך שלא מתחשק לי שהם יראו אותי בסצינת מין לוהטת, למשל, אבל זה בטח יקרה".

     

    וואלה?

     

    "כן, אין מנוס. ואין לי בעיה עם זה. אתה כל כך נחשף במקצוע הזה, שלחשוף את הגוף זה חלק שולי בעיניי. להוריד חולצה נראה לי קל יותר מדברים אחרים".

     

    שנות הלימודים שלה בניסן נתיב, אותן העבירה לצד שמות כמו דנה איבגי, דניאלה וירצר ואלדד פריבס, חשפו את שירה לאמנותי, השולי והפרינג'י. "השתתפתי בהרבה הצגות פרינג', והיה נורא כיף. המפורסמת שבהם היא 'ציפרלה'. אבל אחרי תקופה נמאס לי מזה. אתה קורע את התחת בפרינג', תולה את הפנסים, לא מקבל כסף ועוד יורד אחרי שבע הצגות. מצד שני, אתה מצליח לעשות דברים חדשים ומרגשים, שבתיאטרון מסחרי לוקח הרבה יותר זמן".

     

    מה השקפתך על עולם התרבות הישראלית?

     

    "נו, מי אני שאגיד?".

     

    את מישהי שעשתה תיאטרון לא מסחרי.

     

    "טוב, אז בעולם המסחרי יש נהירה אחרי אופנות, ולדעתי היא מוגזמת באופן קיצוני. אם משהו הולך, כולם מחקים אותו. או שכולם שרים והכל זה מחזות זמר, או שכולם רוקדים. יש בזה איזו חשיבה צרה, שמחפשים רק את הרייטינג ומפספסים הרבה דברים טובים. אני לא יודעת אם היום תיאטרון רפרטוארי היה לוקח הצגה של חנוך לוין למשל, כמו 'אשכבה'. היא רצה כבר שבע שנים, אבל אם זה היה היום אולי היא היתה נופלת, כי היא לא מתאימה לוועדי עובדים. מחפשים לעשות הכל מהר ופשוט, כמו אבקת מרק".

     

    ובכל זאת, איך שיצאת מהלימודים התקבלת לערוץ הילדים. פספסת הזדמנות להיות אמנית רעבה?

     

    "שלא תביני לא נכון, אני לא איזו קומוניסטית שרוצה רק לעשות אמנות. אני אוהבת לעשות דברים מסחריים, אבל במידה. לחלק גדול מהעבודה שלי היום אני לא מתייחסת כאל אמנות, אלא

    כאל פאן. אני באה לערוץ הילדים בכיף, אין הרבה עומק בשידורים החיים שלנו, וזה לא חינוכי, זה

    בידורי גרידא".

     

    מה את חושבת שאת מייצגת בשביל ילדים?

     

    "האמת? אני לא יודעת. כשילדים מבקשים ממני חתימה אני קצת מתביישת ומסמיקה. אני עוד לא יודעת למה התחברתי בערוץ, כי הוא עצמו השתנה, זה לא אותו ערוץ חינוכי מפעם. היום הערוץ הרבה יותר אקזיטי, פחות לילדים בכיתות א' וב', ויותר כיתה ו'. אני נורא נהנית, אבל חשוב לי לא לאבד את הזהות שלי. הציעו לי למשל לעשות את 'שיר נולד', וסירבתי. אני לא זמרת. מה, אני אשיר ליד מאיה בוסקילה? זה כמו שיציעו לי להשתתף בתחרות קפיצה לרוחב".

     

    במקביל, ערוץ המוזיקה מציג בך צד אחר.

     

    "כן, וגם שם אני נורא נהנית. הערוץ הוא אחד הדברים הטובים שקרו למוזיקה בארץ. אבל חבל שאנשים רוצים להתפרנס ממוזיקה כאן ולא יכולים, אלא אם כן אתה שלמה ארצי או מוציא רינגטון. במדינה קטנה, כשאתה שוליים, אתה מדבר לשניים וחצי אנשים. אין מקום להרבה ז'אנרים וצריך תמיכה, וחבל שזה לא מסתדר".

     

    הכל טוב ויפה ותרבותי, אבל כשמתחילה להופיע תחתיתה של כוס הבירה, אני מבשרת לשירה שהגענו לשאלות הבאמת חשובות. שמות שונים נקשרו בשנים האחרונות באופן רומנטי בשמה של קצנלנבוגן, ובגלל שאני מחבבת אותה אני מחליטה לעשות זאת בשיטת זבנג וגמרנו.

     

    בואי פשוט נעשה את זה אסוציאטיבית. אורן תורג'מן.

     

    "לא היה ולא נברא. צילמתי איתו משהו ופתאום היו שמועות".

     

    מיכאל אלוני.

     

    (צוחקת) "הוא חבר שלי מערוץ הילדים. אנחנו לא זוג. הוא ואני והדר לוי שלישיית ג'יפה כזאת, אנחנו מסתובבים ביחד ואוכלים פיצה ושותים בירה, בזמן שאנשים אחרים הולכים לפתיחות והשקות. היחסי ציבור היו מתים שיהיה לי משהו עם מישהו שאני עובדת איתו, זה היה עושה להם רק טוב, אבל לא בא לי לשחק את המשחק".

     

    בן ארצי.

     

    "היינו ביחד, קצת אחרי שהוא התפרסם. עברו שש שנים ועדיין שואלים אותי על זה, זה מטורף".

     

    השמועה אומרת שהוא כתב עלייך שיר.

     

    "באמת? אני לא יודעת איזה, נשבעת. וזה היה חיבור ותקופה בחיים, אהבה גדולה. הוא בחור מדהים ומיוחד".

     

    ועכשיו את לבד?

     

    "אני יוצאת עם מיש... יש לי חבר. הבטחתי שלא אגיד מילה. לא הרבה זמן. פחות מחצי שנה".

     

    איך הכרתם?

     

    "די, הבטחתי לו".

     

    הוא שחקן?

     

    "לא".

     

    יופי.

     

    "כן, טוב לי מאוד. וזה חדש לי כי כל החיים חיפשתי ריגושים, דברים לא מושגים, היו לי קשרים עם אנשים בעייתיים, מתוסבכים, ועכשיו אני חווה קשר עם מישהו שמקשיב, שמקבל. עברתי שבע שנים של טיפול פסיכולוגי כדי להיפטר מדפוסים ישנים. אבל אני לא מיוחדת. בשביל כולם למצוא אושר זה דבר מסובך".

     

    ומצאת?

     

    "כן. היום אני יודעת שצריך לחיות את החיים שלך ולא לצפות ממישהו אחר לריגושים, את זה את מספקת לעצמך. די, ריגושים יש לי מספיק בעבודה המטלטלת הזו".

     

    מה מושך אותך בגבר?

     

    "מושכים אותי טוב לב, אינטליגנציה, שאני אוכל לדבר על מה שדיברתי איתך. אנשים חיוביים, שיהיו בסבבה. פעם נמשכתי לטיפוסים אפלים אבל די, זהו, זה כבר לא עושה לי את זה".

     

    התחלת פעם עם מישהו?

     

    "כן, פעם אחת, והוא לא רצה אותי".

     

    מה?!

     

    "כן, בטח הוא הומו".

     

    אה, ברור. ואיתך מתחילים הרבה?

     

    "מתחילים איתי, לא בטירוף כי אני לא יוצאת לפיק-אפים, אבל כן. בזמן האחרון גברים מבוגרים מתחילים איתי, אנשים בגיל של אבא שלי, ואני לא מבינה את זה. כנראה זו אופנה עכשיו של לחפש פרגיות אחרי גירושין. זה מצחיק, כי בהצגה החדשה שאני עושה לה חזרות, על פי מחזה של יאיר לפיד, אני משחקת מישהי שמנהלת רומן עם חבר של אבא שלה. אבל בחיים אני ממש לא מחפשת דמות אב".

     

    את רומנטית?

     

    "לא בטירוף. כשאני מנסה לחשוב מה הדבר האחרון הרומנטי שקרה לי, אני רק נזכרת איך הקאתי לילה אחד וחבר של היה איתי וטיפל בי. לטפל אחד בשני, לומר מילות אהבה, להתחבק במיטה -זה רומנטי. יותר מבלונים ומתנות, בכל מקרה".

     

    סל תרבות: מה ששירה קצנלנבוגן אוהבת

    ספר: "כל החיים לפניו", אמיל אז'אר

    "ספר מרגש, מקסים וקורע את הלב, שמסופר מזווית של ילד".

     

    טלוויזיה: "פרויקט מסלול"

    "התמכרתי לזה. זה ריאליטי מאוד יצירתי ומעניין, ונתפסתי אליו חזק".

     

    סרט: וודי אלן

    "אני אוהבת את כל הסרטים שלו, במיוחד מוקדמים כמו 'הרומן שלי עם אנני' ו'אהבה במלחמה'. אני תמיד מזדהה עם דיאן קיטון, היא קצת מזכירה לי את עצמי. קצת אהבלה, שטותית".

     

    מוזיקה: להקת מורה

    "הם חדשים בשטח ומוכשרים מאוד, מזכירים קצת את נקמת הטרקטור של פעם. הסולן הוא ידיד טוב שלי".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "במשחק הקושי הוא המנעד הרחב שאתה עובר כל יום בין השפלה לתהילה". קצנלנבוגן
    צילום: ינאי יחיאל
    7 לילות
    מומלצים