הביוב כמשל
גחמות של פקידים רודפי כסת"ח מונעות ייעול וחיסכון. לפני שעורפים ראשים, כדאי לבדוק אם אנחנו מוכנים לשינוי האמיתי
בכהונתי כשר התשתיות הלאומיות, הובא בפניי מחקר שנעשה בטכניון על שימוש במים אפורים. "מים אפורים" הם מים שעברו כבר שימוש אחד, כגון הדחת כלים או כביסה. הם אינם ראויים עוד לשתייה, אבל ניתן לעשות בהם שימוש נוסף להדחת אסלות או להשקיית גינות. בית אב ממוצע בישראל צורך כ-21 מ"ק לחודש. שליש מצריכת המים מתבזבזת על הדחת אסלה, כלומר: כ-7 מ"ק נשטפים בטואלט. אם נכפיל מספר זה במיליון ומאתיים אלף בתי אב, הרי שבממוצע, מדי חודש בחודשו, אנו משליכים לאסלה כ-8 מליון מ"ק מי שתייה, ובשנה כמאה מליון - בדיוק הכמות המותפלת עתה במיתקן ההתפלה הסמוך לאשקלון. כל מ"ק של מים מותפלים עולה כששים סנט, ולפיכך קל מאוד לחשב את הבזבוז השנתי: 60 מליון דולר, מעל רבע מיליארד שקלים.
זימנתי ללשכתי את כל הגורמים העוסקים במשק המים בישראל כדי לבדוק מה ניתן ואפשר לעשות. ברוך השם - לא פחות מחמישה משרדי ממשלה שונים עוסקים במים: הפנים, החקלאות, התשתיות, הבריאות והמשרד להגנת הסביבה. כמובן שמעל כולם מתנוסס משרד האוצר, שברצות פקידיו משלם וברצותם מעכב, וסוף-סוף, אחרי כחודשיים ימים של תיאומים וביטולים, הצלחנו להתכנס ולקיים דיון בנושא.
משרד הבריאות הודיע על התנגדותו הנחרצת לשימוש במים אפורים ולחיסכון במים, וזאת משום שלטענת נציג המשרד, לפני מספר שנים נתגלה שעולים חדשים, שלא היו רגילים למים זורמים בביתם, סברו בטעות שהאסלה היא באר ושאבו ממנה מים. בתחילה סברתי שהפקיד מתבדח, אבל ארשת פניו הרצינית וחזרתו על טיעון זה מספר פעמים הבהירו לי שהוא מתכוון בכל הרצינות לדבריו. "חוץ מזה", הוסיף ואמר: "מה יהיה אם ילד בטעות ישתה מהמים האלה - אנחנו לא מוכנים לקחת על עצמנו את האחריות".
גם נציג משרד הפנים התנגד לרעיון, אם כי בשפה רפה יותר. המים המסופקים לתושבי הערים על-ידי הרשות המקומית מהווים מקור כספי ניכר לקופתן, כי כידוע, המחיר שבו נמכר מ"ק של מים לצרכן העירוני גבוה כמעט פי שניים מן המחיר בו הוא נמכר לרשות המספקת את המים. זאת ועוד: הרשויות המקומיות אף גובות מאיתנו אגרת ביוב ששיעורה זהה לשיעור המים שנצרכו על-ידנו, משום שכל מי השתייה שצרכנו מוצאים עצמם בביוב לאחר שימוש אחד בלבד. אם חלילה ייעשה במים שימוש נוסף לפני השלכתם לביוב, תקטן צריכת המים ובהכרח גם תקטן אגרת הביוב. נמצא שהרשות המקומית ניזוקה פעמיים: פעם אחת היא מפסידה את רווחיה מן המים שהיא מוכרת לנו, ופעם שנייה - גם התשלומים בגין אגרת הביוב יקטנו באופן משמעותי והרשות המקומית - אנה היא באה?
הסיפור הזה ממחיש את עיקר הרעות החולות במקומותינו מאז ועד היום. רעיון ראוי של חיסכון במים ובכסף אינו מיושם בגלל קיבעון מחשבתי של פקידים, שבראש וראשונה מחפשים לעצמם כסת"ח. הוא גם לא מיושם בגלל שהמים - כמו שאר התשתיות במדינה - נועדו לשמש את צרכיהם של מגזרים וגופים מסוימים, ולא את כלל האוכלוסיה. הוא לא מיושם גם בגלל ביזור סמכויות נורא בין משרדי הממשלה: בכל עניין ונושא בעלי ערך חברתי או לאומי מעורבים משרדים שונים, פקידים שונים ומעליהם משרד האוצר השולט בברזי הכסף. את מה שידעו הפקידים אז - אני יודע היום. שר הולך ושר בא, והפקידות לעולם נשארת. כל מה שפקיד טוב צריך לעשות הוא לשמר את הקיים ולדאוג לתנאי עבודתו, כי הרי מי שלא עושה - לא מסתכן. ביורוקרטיה במיטבה.
זהו המצב בכל המערכות: בביטחון, בבריאות, בחינוך, ברווחה ובעצם - במה לא. לכן כדאי, לפני שאנחנו שוב עורפים את ראשי מנהיגינו ומחליפים אותם בחדשים, לשאול האם אנחנו באמת מוכנים לשינוי האמיתי, לשינוי מן המסד ועד הטפחות, לשינוי במבנה המשטר והשלטון, לשינוי שיטת הבחירות, לשינוי ההסדרים הקיימים כאן מקדמת דנא, לעידוד החשיבה המקורית. האם אנחנו מוכנים להתחדש, להסתכן ולהעיז, או שמא כולנו מעדיפים את מה שהיה, את השמרנות והקיבעון ואת תפיסת העולם של "סמוך" או "יהיה בסדר" וכיוצא באלה. בלי שינוי אמיתי ויסודי בתפיסת העולם שלנו - אין טעם להמשיך.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
