צריך לקרוא כדי להאמין

קוראים לזה "השעיית הספק". מדובר באותו נס קטן שמכוחו המוח האנושי מוכן להיפטר מן הידיעה שלפניו רק שורות שחורות על נייר, ולצלול לתוך סיפור בדיוני לגמרי וללכת לאיבוד בתוכו בשמחה. סופרים מוכשרים במיוחד משיגים את האפקט הרצוי לצלילה כזאת כבר בעמודים הראשונים, ולעתים נדירות מתרחש נס כפול: גם השעיה, וגם מייד במשפט הראשון. זה קורה ב"אם החיטה" של מיקי בן-כנען, שנפתח ב"מאז שאני זוכרת את עצמי, חשקתי בהליקופטר אדום".

החושקת היא אישה נמוכת קומה, מיניאטורית או גמדה – תלוי במתבוננים – שהיתה מושא של התבוננות במשך שנים ארוכות מדי. בפתח הדברים היא בת חמישים ושמונה, לבורנטית במעבדה שעיקר עיסוקה הוא בחינת דגימות שתן (היא כבר יודעת לזהות גיל, מין ומצבי רוח לפי הנוזל במיכל) וחלומות גדולים. אחד מהם – ארוז בחלקים קטנים עם הוראות פסבדו-יפניות מצחיקות – מגיע אל גג ביתה והיא מרכיבה אותו באותה שמחה המיוחדת למי שעוד מעט יעופו. ואתם, כמובן, תעופו איתה.

כי ההליקופטר הזה, ונקודת המבט של המעופפת בו, הם רק פתח לצרור של התרחשויות פנטסיות אך מתקבלות על הדעת באותה החלטיות חסרת פשרות שסופרי פנטזיה שנונים יודעים ליצור כאגדות למבוגרים. כושר ההמצאה של "אם החיטה" מציב את הספר בשורה אחת עם טובי כתביה של פיי וולדון – כולל הנשכנות הצינית וההומור המתפרץ. ההתבוננות המדויקת של המחברת בתהפוכות יחסי אנוש ובכוחה של המקריות בהחלט יכול להציב את הספר במדף אחר, בו מתגוררים קורט וונגוט ומרגרט אטווד, למרות שבן-כנען כלל לא פסימית כמו השניים הללו, אלא עוסקת דווקא בהיחלצות משועשעת מגורלות מוכתבים, ובעיקר בריפוי – של הנשמות התועות בספר כמו גם של שדות החיטה בשלוש יבשות. כותרת המשנה, "חורים במסך וירטואלי", קצת מיותרת כאן, כי את החורים – אותן אפשרויות להתנתק ממידור המחשבה ולראות מתווה חדש, כמו זה המתאפשר בטיסה מעל לפרטים הקטנים – תגלו לאורך כל הספר.

אומץ לספר בלי להתחנף

הגיבורה הקטנה-גדולה של בן כנען מגלה שיש בכוחה להבריא צמחייה חולה בדרך שמחברת בין שדות-המחשבה, המחשב והעולם האמיתי. כשתקראו, תראו שאתם משתכנעים שאפשר, וכי "הגיון הוא רק אידאליזציה של הדמיון האנושי". עד מהרה היא וחבריה הבלתי אפשריים כמותה – אולג העגמומי והגבוה שאוהב לנגן בפיקולו רק בעירום, ג'וליה שמטפחת זיתים ויחס של אי-כבוד לגורל היהודי, ווליד וחמיד שמגיחים מן הדרום הבדואי והופכים למיני-טייקונים – בונים אימפריה של הדברת מזיקים באמצעות תלפטיה. כן, כן. צריך לקרוא כדי להאמין, והנס, כאמור, הוא האמון המוחלט שבן-כנען נוטעת בקוראיה.

איך מחוללים נס כזה? התשובה הפשוטה היא, שנדרש כשרון עצום. "אם החיטה" היא עדות ללידתו של כשרון כזה. אין בספר דבר וחצי דבר שיעיד על היותו יצירת פרוזה ראשונה של המחברת, שמגיעה אל המלים מן הציור ומעיצוב התפאורה. נדמה לי שלו היו בידיה חלקים של הליקופטר אדום קטן וצרור מברגים, היא היתה מסתערת בחמדה על מלאכת ההרכבה שלו – ובאותה חמדה היא מסתערת על הסיפור. זו לא "הבטחה", זה מימוש מדויק, חכם, אינטליגנטי ומצחיק של היכולת לשאת עלילה סבוכה והאומץ לספר אותה בלי להתחנף לקוראים, מתוך אמונה עמוקה ומוצדקת בערכו של הסיפור. ויש גם בונוס: הצצה לתהליך היצירה של המחברת, ב"נספח" בסוף הספר ובו שלל איורים שמעידים גם הם על רבגוניות המחשבה של הכותבת.

"אם החיטה" הוא לא רק אגדה משובבת לב שבה אישה קטנה וחכמה מנצחת את מטומטמי-כל-העולם וזוכה בחירות (למרות שבדרך, על פי טיבה, יש המון מהמורות), אלא גם ספר טעון בתובנות שוברות-מוסכמות ובהרהורים אפוריסטיים שמציבים אתגרי-מחשבה חביבים לקורא. אלה, כמו הרצף העלילתי, מתאפיינים בלשון עשירה שאינה פוזלת לגובה המצח של הקורא המשוער אלא נשארת נאמנה לחלוטין לשפתה העקבית של הגיבורה, וכך מיטיבה עם אמינותה של העלילה. דוגמה אחת: "לעתים יקרה שמפגש אקראי יהפוך לקרבה שלא שוערה מראש. יקרה שנסיבות חיים הפכפכות יחברו זרים לאשליה של שותפות גורל. האנשים יחושו חמימות גדולה כאילו גילו אחים אובדים או הורים נידחים – להם נכספו כל חייהם. טבעם של מקרים אלו הוא כטבעה של הבטחה אשר עוצמתה מתקיימת מן הידיעה כי לא תתממש לעולם".

לעתים יקרה שמפגש אקראי עם ספר יהפוך לקרבה שלא שוערה מראש: בקריאה השנייה שלי כבר רציתי לראות את הספר הזה מתורגם ללשונות אירופיות, מפני שביקורת ההיגיון הצרוף שלו, כמו גם החצים שהוא שולח לעולם של גלובליזציה וסטראוטיפיזציה מחשבתית, חורגים בהרבה מגבולותיה של השפה העברית וקוראיה. בן-כנען יצרה כאן אגדה מודרנית, פנטסטית ואוניברסלית ואפשרית עד מאוד. מכוח ההנאה האגואיסטית הפשוטה שלי כקוראת אני רוצה לראות עוד ספרים שלה, ורצוי מהר. בשמה של אותה הנאה אני מבקשת להודות לה על חוויית-קריאה יפהפייה, נדירה בעוצמות הצחוק המשחרר שהיא מפיקה.

אם החיטה, מאת מיקי בן-כנען. הקיבוץ המאוחד – ספרא, 258 עמ'