עניים מגזענות

חמישית מאזרחי מדינת ישראל הם ערבים, ולצד החרדים - זוהי גם האוכלוסייה הענייה ביותר ובעלת שיעור האבטלה הגבוה ביותר. אלא שבניגוד לחרדים, אין להם אידיאולוגיה של העדפת תורה על פרנסה מעבודה. הערבים הם עניים רק כי הם לא משתלבים בכלכלה ובשוק העבודה - לא במגזר הפרטי, לא בשירות הציבורי ולא בחברות ממשלתיות. האי-השתלבות בשוק העבודה אינו כורח מציאות כלכלית, אלא תולדה של מערכת יחסים חברתית-פוליטית המדירה את הערבים מתוך הקולקטיב הישראלי וגם מתוך שוק העבודה. כך, בעוד התוצר המקומי לנפש בישראל עומד על 18,800 דולר, התוצר בקרב האזרחים הערבים עומד על 7,700 דולר בלבד. איזה בזבוז של כוח אדם מעולה ושאפתני.

נכון, יש חברות שמעסיקות ערבים וההכללה עושה להן עוול, אבל אלה הן מיעוט זניח במשק העבודה הישראלי. בשום ענף נחשק אין ייצוג לערבים כשיעורם באוכלוסייה. לא בהיי-טק, לא במדיה, לא בענף הפרסום, לא במשרדי עורכי הדין ורואי החשבון הגדולים, לא בחברות הסלולריות וגם לא בחברת חשמל ובמשרדי הממשלה. וזאת למרות שמדי שנה עולה בהתמדה רמת ההשכלה בקרב צעירים ערבים וגדל מספר האקדמאים מקרבם. הנתונים מראים שבבתי הספר התיכוניים כבר אין הבדל בין אחוז הבוגרים היהודים והערבים. במוסדות ההשכלה הגבוהה הפער מצטמצם בהתמדה.

הפקק האמיתי נוצר כשמסיימים את הלימודים ומגיעים לשוק העבודה. שם היהודים משתלבים - והערבים לא. הסיבות לכך הן רבות ומגוונות, ובהן קשרים חברתיים, היעדר קורות חיים של מועמדים ערבים, קשיי שפה, מנטליות שונה ומעל לכל - חוסר רצון וסינון מוקדם של מועמדים ערבים בידי מקומות העבודה. כך עושות כמעט כל החברות הישראליות והבינלאומיות שפועלות בישראל. חברה שאינה מקבלת קורות חיים לא מחפשת אותן, וחברה שכן מקבלת - לא רוצה למצוא. שום עקומה כלכלית לא תפתור את מצוקתו של בחור צעיר מוצלח ומשכיל, שלא מצליח לעבור את סף הקבלה לראיון עבודה בגלל שבראש קורות החיים שלו מתנוסס שם ערבי.

אלה שלא מתקבלים לעבודה בשוק הכללי נמצאים מול מספר חלופות: יזמות פרטית, עבודה במקצועות שאינם תואמים את רמת השכלתם או חיי אבטלה והסתמכות תמידית על קצבאות רווחה. על-פי דו"ח עמותת "סיכוי", בתחילת שנות ה-2000 כשליש מן הערבים בעלי תואר שני עבדו כפועלים מקצועיים בבניין ותעשייה (20.8%) או כעובדים בלתי מקצועיים (9.6%), לעומת עשירית מן היהודים (7.3% ו-3.6% בהתאמה). בתנאים כאלה נפלטים גברים ערבים ממעגל העבודה מוקדם יותר (37% מגיל 45 ו-60% מגיל 55 ואילך). כל אחת מהחלופות מותירה אותם בדרך כלל בצד כזה או אחר - אך קרוב מאוד - של קו העוני.

הקצבאות יכולות לכל היותר להשאיר מספר לא מבוטל של משפחות עם הראש מעל המים, גם זה דבר שאין לזלזל בו, אך זה

לא מספיק. הממשלה צריכה לדאוג לטיפול מקיף ואמיתי שמטרתו לשלב ערבים בשוק העבודה. לשם כך חייבים לקרות מספר דברים: העדפה מתקנת וקליטה מאסיבית של עובדים ערבים למגזר הציבורי ולמשרדי הממשלה, כך ששיעורם של אלה יגיע לשיעורם באוכלוסיה; קמפיין תודעתי בקרב מעסיקים ממשלתיים ופרטיים, שיסיע בפירוק חסמים בפני העסקה הוגנת; עידוד הלכה למעשה בתקציבים ומכרזים לאלה שמעסיקים עובדים ערבים; ופיתוח תשתיות ואזורי תעשייה בפריפריה.

האזרחים הערבים יכולים ומעוניינים להשתלב בשוק העבודה הכללי. שילובם יחסוך למשק הישראלי מיליוני שקלים של קצבאות ויכניס לקופת המדינה מיליונים נוספים ממסים. הפוטנציאל הכלכלי של מדינת ישראל רחוק מלהיות ממומש. כל זה נחוץ מאוד, אבל תחילה חובה על קברניטי המשק לרסן את חברי הכנסת שקוראים להוציא את האזרחים הערבים מחוץ לגבולות המדינה. גם קריאות אלו מפחיתות מיכולת הצמיחה של המדינה, בכך שהן מעודדות את אפליית הערבים בעבודה ובכלכלה, ואת הפיכתם לעניים בעל כורחם. יש להפסיק את האפליה ולהעלות את התוצר המקומי. זה מגיע לכולנו, יהודים וערבים גם יחד. 

שלום (שולי) דיכטר, מנכ"ל-שותף של עמותת סיכוי לקידום שוויון אזרחי