שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ציור בתוך ציור

    דיתי אלמוג מטלטלת את היחסים בין הצופה לבין העבודות כשהיא מכניסה את הציורים שבחלל הגלריה לתוך עצמם. אך הרגע בו הציור נפרד מהעיסוק בעצמו הוא נקודת אל-חזור בה הוא עלול להפוך קלישאה דקורטיבית לסלון

    "עץ לבוד תעופתי" הוא שמו של החומר שדיתי אלמוג מציירת על פניו. מן הסתם חומר נקי, חזק, מעובד ומרובד. כמו הציור שלה. אלמוג מציירת באקריליק עבודות מדויקות של משטחי צבע גיאומטריים, המייצרים אשלייה של חלון, קיר, פנים בית, נוף לים. העבודות הקטנות, התלויות ברווחים ניכרים במספר חללים במוזיאון, משתעשעות ומצטטות אחת את השנייה בדיאלוג של התקרבות והתרחקות, פנימה ויותר פנימה. הציור של דיתי אלמוג לא שואף להיות פיגורטיבי ולדמות מציאות. במקומות שבהם הוא נוגע יותר בעולם ממשי ובמטען רגשי, הוא נחלש.

     

    מסגרת כהה, שצוירה במכחול סביב לתמונה, משרטטת לה גבולות ומזכירה לצופה שזהו עולם שנברא על משטח עץ. כמו במבחן ראייה, שתי צורות גיאומטריות מלבניות, המונחות זו לצד זו על מצע הציור, יקבלו ספק קיום של שני חלונות שנפערו בקיר. הספק יהפוך לממשות מסוימת, כשהמשטח הנושא את המלבנים יתרחק בציור הסמוך ו"יזוהה" כקיר בית. המושגים "קיר" או "חלון" קשורים בתודעת המתבונן בציור וביכולתו לסגור פערים. אחרת היו נשארים בגדר צורות גיאומטריות מופשטות. מסגרת אחרת, כהה ורחבה, שתקיף את המלבנים הפנימיים בציור סמוך, תאמר לצופה – הבית הזה מוקף בחשיכה שגם הוא עצמו נמצא בה. מתוכה, מנקודת המבט הזאת, הוא מביט אל הדימוי-הבית.

     

    הסתכנות ראויה להערכה

    התיאור הזה הוא, פחות או יותר, מיצוי החלל הראשון בתערוכה, שמשקף שלב מסוים, בסוף שנות התשעים, שבו דיתי אלמוג הגיעה אל הציור ממקום חף מאידיאולוגיות, מכוונות ומדיאלוגים תלויי תקופה. השלב הבא, בחדר הבא, יסמן מעבר מהקונספטואלי על גבול המופשט, לדימויים שילכו ויתפחו לתלת מימד.

     


    ציור אחד הופך להיות פרט בתוך ציור אחר

     

    שני משטחים כחולים אופקיים ומשטח כהה לצידם יהיו ראשיתו של קו אופק בנוף הנשקף אל הים. בציורים הבאים, משנת 2000 והלאה, הקווים והמשטחים, המאוד נקיים ומדויקים, יתחילו לשרטט מקומות ממשיים. בעבודות האחרונות של אלמוג היא מטלטלת את היחסים בין הצופה לעבודות כשהיא מכניסה את הציורים שבחלל הגלריה לתוך עצמם. הצופה מוצא את עצמו ניצב מול ציור בתוך ציור. מה שנמצא על הקיר לצידו, במציאות הממשית, נשקף אליו, קטן ומרוחק, באותו סדר תלייה, על קירות של חדרים ריקים ההולכים ומתרחקים. כך, ציור אחד הופך להיות פרט בתוך ציור אחר, וכל ציור בחלל נושא את הקוד הגנטי של האחרים. הרחק, מעבר לקיר אחורי בציור, מסתמן נוף הים: משטח כחול כהה, משטח בהיר מעליו וקו אופק המתהווה ביניהם.

     

    קל לפטור את הציור העכשווי של דיתי אלמוג בטענה על פשטנות, וירטואוזיות או מנייריזם. היא התחילה במקום אחר לגמרי. בשנים הראשונות, אחרי שנתיים לימודים בבצלאל, אלמוג הציגה עבודות קישוטיות וטעונות פרטי יופי, שסומנו וקוטלגו על ידי הביקורת, לאור התקופה, במסגרת השיח הפמיניסטי. בארץ היא נחשבה, תוך זמן קצר יחסית, כוכבת עולה ושנתיים אחרי הלימודים, ב-1988, כבר הציגה את תערוכת היחיד הראשונה שלה במוזיאון ישראל. בכל זאת היא פרשה ועזבה לניו יורק, כדי להתחיל מחדש ובציור מסוג אחר. התפנית לעבר הגיאומטרי הכמעט מופשט היה צעד שלקח בחשבון הסתכנות ראויה להערכה.

     


    הים של אלמוג הופך למחוז געגוע

     

    בתקופה בה הכל מקבל פרשנות פוליטית וכמעט כל מדיה באמנות העכשווית מיישרת קו עם תכתיבים, אלמוג עובדת על פורמטים לגמרי לא תקינים בקטנותם הפיסית ומעלה שאלות פנים אמנותיות: על הפעולה הלא נראית, שתהפוך את המופשט לפיגורטיבי לכאורה ועל המפגש בין משטחי צבע ויכולתו לייצר תודעה של קרוב ורחוק, בבית ובאופק. חלל התערוכה שלה הוא זירה שבה הצופה בוחן כל הזמן את היחסים בינו לבין העבודה שמולו, בין קבוצות של עבודות, בין פנים וחוץ. ברגעים מסוימים החוץ, נוף הים הנשקף מעבר לחללים המדומיינים, הופך כמעט מחוז געגוע או משאת נפש. הרגע בו הציור של דיתי אלמוג נפרד מהעיסוק בעצמו ומשאלות על יחסי קו וצבע ומציע פתרונות, מסוכן לו. זוהי נקודת אל-חזור בה הוא עלול להפוך קלישאה דקורטיבית לסלון. מיטב הציורים שלה הם אלה השומרים על המימד הארס-פואטי ונשארים על התפר שבין הנחת הצבע על עץ לבוד תעופתי - לדימוי.

     

    דיתי אלמוג, "ציורים 1994-‏‏2006", מוזיאון תל אביב, אוצרת: אלן גינתון

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כל ציור נושא את הקוד הגנטי של האחרים. ציור של דיתי אלמוג
    קל לפטור את הציור של דיתי אלמוג בטענה על פשטנות או מנייריזם
    לאתר ההטבות
    מומלצים