שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אני לא אגתה כריסטי

    רות רנדל כותבת כי זה מה שהיא הכי אוהבת לעשות, וכותבת מתח כי זה מה שהיא עושה הכי טוב. ראיון עם אישה בת 76, חברה בבית הלורדים, שהיא גם מלכת ספרות הפשע הבריטית

    תעלומת רות רנדל והקורא הישראלי היא תעלומה שאפילו המפקח ווקספורד יתקשה לפתור. הסופרת הבריטית בת ה-76, אשר נחשבת למלכת ספרות הפשע, שעשרות ספריה תורגמו ל-22 שפות ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם, שרבות מיצירותיה עובדו לסרטים וסדרות טלוויזיה, שזכתה בפרסים רבים ואף בחברות בבית הלורדים באנגליה - אינה מוכרת בישראל. תעלומה. ייתכן שהסיבה לכך היא שספריה של רנדל שתורגמו לעברית זוהו כספרות טראש, ולכן לא מצאו את דרכם אל מדפיו של הקורא הישראלי. בכל אופן, כדאי וראוי שהדבר יבוא על תיקונו, וכבר עכשיו יש לכם הזדמנות: בימים אלה רואה אור ספרה "הרוטוויילר" (הוצאת "ספרית מעריב") בתרגומה של לאה ששקו.

     

    הפרודוקטיביות של רנדל היא תופעה מדהימה שאין לה כמעט מקבילה בעולם הספרות. היא כתבה למעלה מ-50 ספרים מאז 1964 ועד היום. איך היא עושה את זה? "האם באמת לפרודוקטיביות שלי אין מקבילה בעולם הספרות?", היא מצטנעת, "מה עם אגתה כריסטי, למשל? אבל אני לא רוצה להשוות את עצמי אליה יותר ממה שצריך. אז כן, אולי באמת כתבתי הרבה ספרים. כמובן שאני לא יודעת איך אני עושה את זה. אני לא כותבת במהירות גדולה, ואני משכתבת המון. לדוגמה, בעבודה על הספר שאני כותבת עכשיו, אני משכתבת את עשרת הפרקים הראשונים בפעם הרביעית. אני אוהבת לעשות דברים כמו שצריך, או הכי נכון שאני יכולה".

     

    לא מי עשה את זה, אלא למה

    רות רנדל כותבת כשלוש שעות בכל יום. היא מתחילה לכתוב בשמונה וחצי בבוקר ועובדת עד הצהריים. "חשוב לזכור", היא מדגישה, "שאני לא אחת מהסופרים האלה שלא אוהבים לכתוב. אני אוהבת את זה. זה מה שאני הכי אוהבת לעשות, במיוחד כשאני מתחילה ספר חדש". כתיבת רומן פשע, היא מוסיפה, אינה שונה מכתיבת כל יצירה בדיונית אחרת. "אני תמיד מתחילה בדמויות, סביר להניח שבדמות אחת, חושבת עליו או עליה רבות ומציבה אותם בתפאורה - בדרך כלל לונדון, לעתים בכפר. הפשע לא עד כדי כך חשוב בעיני, אבל המתח כן".

     

    המתח הוא אמנם התופעה המרתקת בספריה של רנדל, ובהצלחה העצומה שהם זוכים לה. רות רנדל הציגה לתוך הז'אנר היפוך - התעלומה הניצבת במרכז ספריה היא לא מי עשה את זה, אלא למה. הפושע וקורבנותיו הם תמיד דמויות שכולנו מכירים מחיי היום יום - השכן והשכנה ממול - והיא יורדת לפרטים בתיאור חיי השגרה שלהם עד כדי אובססיביות. ובכל זאת, אפילו שכל זה אמור לכאורה לנטרל את המתח, ספריה נקראים בנשימה עצורה.

     

    "אני מניחה שיותר מעניין אותי למה בוצע הפשע מאשר מי ביצע אותו", אומרת רנדל. "אחד הספרים המצליחים ביותר שלי, ורבים טוענים שגם הטוב מביניהם, הוא 'שיפוט בלב אבן', שבו אני מסגירה את שם הרוצח כבר במשפט הראשון: 'יוניס פארצ'מן רצחה את משפחת קוברדייל מפני שלא ידעה קרוא וכתוב'. המתח הוא הדבר שאני עושה הכי טוב", היא מוסיפה. "זה מה שמושך אנשים לקרוא. אני באמת מאמינה שכל הרומנים, אפילו הקלאסיקות הגדולות, זקוקים למתח כדי שיהיו קריאים ובכולם הוא קיים. רבים מהפושעים שלי הם אנשים בעלי הפרעות, מפוחדים ועצובים, ואני לא חושבת שהקורא או הקוראת מגיעים לסוף ורוצים במיוחד שהפושע יקבל עונש. מה שהם רוצים זו מידה של הבנה. למשל בספר 'רוטוויילר', האיש שהוא הרוטוויילר עושה דברים נוראים, אבל אני חושבת - ולפחות זאת כוונתי - שהקוראים מרחמים עליו בסוף בגלל הסבל שעבר. אני לא רואה את עצמי כשופטת שעושה צדק כלשהו עם הדמויות שלי. אבל יש דברים שלא אעשה - הכלל שלי הוא בלי רצח ילדים ובלי עינויים".

     

    למה את כותבת דווקא ספרי פשע? מה מושך אותך ל"צד האפל" של החיים?

     

    "יש הרבה מאוד הומור בספרים שלי בנוסף ל'צד האפל'. הקוראים שלי מתענגים על כך שאני מצחיקה. ובכל זאת, כמו שאמר אדגר אלן פו: 'לא הייתי בלתי מודע לפרחים ולקיסוס , אך הרוש העקוד והברוש האפילו עלי לילה ויום' (רוש עקוד הוא צמח רעיל ששימש, בין השאר, להרעלתו של סוקרטס, מ.פ). כך אני מרגישה ותמיד הרגשתי, אף שאני אדם הגיוני ועליז בחיי היום יום. אני כותבת ספרות פשע מפני שלא אני, אלא אחרים, חושבים שאני טובה בזה. צניעות מונעת ממני לומר מה אני חושבת על עצמי. אבל שוב אנחנו חוזרים אל המתח. מתח הוא דבר שאני יוצרת הרבה יותר טוב מאשר פשעים. וגם את זה אני עושה כי אני יכולה. לא הייתי יכולה לכתוב רומן של הלכי רוח ואווירה שקטה. זה לא יהיה אני בכלל".

     

    קוראים לי גם ברברה ויין

    לצד פי. די. ג'יימס ומינט וולטרס ניצבת רנדל בצמרת ספרות הפשע העולמית. זו תופעה מוזרה. מה יש בהן בנשים הבריטיות, שכולן החלו לכתוב בגיל מאוחר, שהן מצליחות לכתוב את ספרות המתח הטובה בעולם? "אני לא חושבת שהתחלתי לכתוב בגיל מאוחר", אומרת רנדל, "יש לזכור שכתבתי בעיתונות מספר שנים לפני שהספר הראשון שלי ראה אור, כשהייתי בת 34. אין ספק שאנחנו חיים בעידן מטורף ביחס לתרבות הנעורים אם 34 נחשב לגיל מאוחר. אני חושבת

    שנשים בריטיות כותבות את ספרות הפשע הטובה ביותר, אבל אני בספק אם אמריקאים יסכימו עם זה. מה בנוגע לקתי רייכס ופטרישה קורנוול? שלא לדבר על סו גרפטון. אני גם לא חושבת שיש משהו באווירה הבריטית או בנוף הבריטי שתורם במיוחד לספרות פשע. אני ממקמת את ספרי בבריטניה (בעיקר) מפני שאני גרה כאן ואני חושבת שמקום הוא מאוד חשוב בספרים. אני גרה בלונדון ובמזרח אנגליה ובדרך כלל שואבת מהמקומות האלה רקע לספרים שלי. הקוראים שלי נהנים מאוד לזהות את המקומות שאני כותבת עליהם. הם רוצים שאכתוב על אזורים בלונדון שהם מכירים והם יכולים לומר עליהם, 'אני מכיר את הרחוב הזה' או 'אני גר ברחוב הסמוך והוא נראה בדיוק כך'".

     

    רנדל ממשיכה ואומרת: "אני חושבת שיש יתרון עצום בכתיבה באנגלית, בכל סוג של ספרות. למרבה הצער אנחנו מתרגמים לאנגלית מעט מאוד ספרים משפות זרות ומחמיצים דברים נהדרים, גם בספרות פשע. ספרי הפשע הראשונים נכתבו בבריטניה וישנה מסורת מתמשכת של ספרות מסתורין כדבר בריטי. לא בהכרח ביודעין אנשים חושבים על שרלוק הולמס, האב בראון והרקול פוארו כשהם קוראים ספרות פשע והם מרגישים שהם קוראים את הדבר האמיתי, ספרות פשע כפי שהיא אמורה להיות".

     

    את כתיבתה של רנדל ניתן לחלק לשלוש - ספרי הבלש שלה, שבהם מככב המפקח ווקספורד, ספרי הפשע הפסיכולוגיים שבהם הגיבור הוא לרוב דווקא הפושע, ורומנים שאינם ספרי פשע או בלשים, ובהם משתמשת רנדל בשם העט ברברה ויין. לא לגמרי ברור למה היא עושה את זה, בהתחשב בעובדה שמעולם לא טרחה להסתיר שהיא זו המסתתרת מאחורי השם. "השתמשתי בשם ברברה ויין מפני שהספר שכתבתי, 'עין מותאמת לחשיכה', היה שונה מכל מה שכתבתי לפני כן", מסבירה רנדל, "הקצב היה איטי יותר, זה היה רומן יותר רציני עם יותר העמקה בדמויות וניתוח רחב יותר של האופן שבו חשבו והרגישו. ברברה הוא השם האמצעי שלי, וְויין היה שם הנעורים של סבתא שלי. רציתי משהו מוכר שעדיין ירגיש כמוני. מעולם לא הסתרתי את זהותי האמיתית. מו"לים, מבקרים וקוראים ידעו מהתחלה. זה לא שוויתרתי על רות רנדל, המשכתי לכתוב באותה מידה תחת שמי האמיתי. אבל בתור ברברה ויין פניתי לקהל חדש של קוראים וכך זה עד עכשיו. כמו שיש קוראים שקוראים רק את ספרי ווקספורד, כך יש כאלה שקוראים אותי רק בתור ברברה ויין".

     

    ואת מי את אוהבת לקרוא?

     

    "אני אוהבת לקרוא את צא'רלס דיקנס, שייקספיר, ג'ורג' אליוט, ג'יין אוסטן, ג'וזף קונרד, א.מ. פורסטר, אנתוני פאוול, איריס מרדוק, מרגרט דראבל, פיליפ רות', ג'. ד. סאלינג'ר, אליסון לורי. אני אוהבת גם הרבה כותבים עכשוויים. אני קוראת הרבה מאוד - כמה שעות ביום. אני קוראת גם שירה וגם ביוגרפיות ומעט מדע פופולרי. הרומן האהוב עלי ביותר הוא 'החייל הטוב' של פורד מדוקס פורד. אני לא יכולה לומר מי הסופר האהוב עלי ביותר, יש יותר מדי. בקרב סופרי הפשע, אני אוהבת את פי.די. ג'יימס, אבל גם את דורותי סיירס, סו גרפטון, איאן רנקין וג'וזפין טיי, שספרה 'הזיכיון הצרפתי' הוא עוד אחד מהאהובים עליי".

     

    מה מניע אותך להמשיך לכתוב גם היום, בגילך ובמעמדך?

     

    "כמו שאמרתי, אני אוהבת לכתוב. אני גם אישה בריאה ביותר, אוכלת בריא, עושה הרבה פעילות גופנית, משתתפת באירועים חברתיים רבים וכמובן חברה בבית הלורדים. כתיבה זה מה שאני עושה ואני לא רוצה להפסיק לעשות זאת. למה עליי להפסיק? מאות אלפי אנשים, אם לא מיליונים, יצטערו על כך שלא יהיו יותר ספרים שלי. הייתי רוצה להאמין שגם בית ההוצאה שלי יצטער. הזכרת את חברתי, פי.די. ג'יימס. היא מבוגרת ממני בעשר שנים וכוחה עדיין במותניה, ראשה שופע רעיונות, היא אינטליגנטית בצורה יוצאת דופן ועדיין כותבת. אז למה שאני לא אכתוב? למען האמת, די נמאס לי ממראיינים ששואלים אותי מדוע אני לא פורשת. הקוראים שלי אפילו לא יחלמו לשאול שאלה כזאת".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים